חוברת למתעניין בכניסה לפנימייה – 2026
ה ש ר ו נ י ם – טיולים ופעילות חברתית
בהמשך לכתבה שפורסמה במועדון הפנימיונים, על סיור שערכנו בעוטף עזה, כדי לראות מקרוב את אימי המלחמה, עלה הרצון להכיר את המחזור שלנו, מחזור שרון, הפנימיה הצבאית ת"א ואת הפעילות החברתית שאנו ממשיכים לעשות שנים רבות אחרי שסיימנו ללמוד בפנימייה.
אנחנו המחזור השני של הפנימייה הצבאית ליד גימנסיה הרצליה (מחזור שני הוא תמיד יותר כיף, את הניסיונות עושים על המחזור הראשון, אנו זכינו ברישיון נהיגה, קורס צניחה…) סיימנו בשנת 1970. היה לנו מחזור מוצלח במיוחד, אפשר ללמוד זאת מתוך העובדה ש-12 מתוך 36 החניכים שסיימו, התקבלו לקורס טייס (שניים סיימו: עדי שמחוני ז"ל וזאב שדמי יבלא"ח.) מעטות הן הקבוצות בחברה הישראלית, אם בכלל, ש 33 אחוז מהן נמצאו מתאימים לקורס טייס.
אמנם לא העמדנו שום אלוף או רמטכ"ל שצמח מתוכנו (גבי אשכנזי, למשל, למד שנתיים מתחתינו – אנו התנסנו בפיקוד על המחזור הזה), אך הייחודיות שלנו הייתה טמונה ביחסים הטובים וברמת הגיבוש שאפיינו את המחזור שלנו מימי הפנימייה ועד היום.
מפקד הפנימייה שלנו היה ברוך לוי (שלוש שנים מתוך ארבע שנות הלימוד), והוא זה שתרם תרומה משמעותית להלך הרוח המיוחד שלנו. הוא היה, בדילמה בין מפקד למחנך — דילמה בה מתלבטים רבים מהמפקדים בפנימייה — יותר מחנך מאשר מפקד. ברוך היה קצין וג'נטלמן, ואנחנו, במידה רבה, ספגנו את הרוח הזאת. הצבא מסביבנו היה עדיין צבא נוקשה של טרטורים ומשמעת קשוחה, אך הפנימייה הייתה מעין בועה, אי של שפיות, מוסד חינוכי לפני הכול. זה היה מוסד חינוכי שהחניכים נטלו חלק נכבד בניהולו. ברוך לוי היה מעין יאנוש קורצ'ק ישראלי. הוא הקים את האחות הצעירה של הפנימייה בחיפה, אך באופי התפור למידותיו האישיות — מידות של מחנך.
אך מי שהגדיל לעשות בהשפעתו על בני המחזור שלנו, היה עודד חרמוני ז"ל (עודד נהרג במלחמת יום הכיפורים ביום הראשון למלחמה כקצין החינוך של גייסות השריון). עודד היה קצין החינוך של הפנימיה, אך באופן חסר תקדים, הוא מונה להיות מפקד הפלוגה שלנו, אף שלא היה לו כל רקע קרבי בעברו. את התרגילים הצבאיים שערכנו בכיתה י"ב אנו לימדנו אותו לא פחות מאשר הוא לימד אותנו.
מנהיגות אחרת – מנהיגות המבוססת על אנושיות
עודד המחיש לנו במעשיו מנהיגות שונה מהסגנון הצבאי של קודמיו: מנהיגות הומניסטית. זהו סיפור על מנהיגות שמבוססת על אהבה, אמון, והבנה — ולא על סמכות או פחד. עודד, לפני שהיה מפקד הוא היה אדם. הוא אהב אותנו, ואנו אהבנו אותו בחזרה. בספר המחזור שלנו כתב: "ידעתי אתכם היטב, ולכן אהבתי אתכם". הוא הכיר אותנו היטב, כל אחד ואחד, על מעלותיו וחסרונותיו. הוא הכיר גם את הורינו שגם אתם התיידד. ההתרפקות על דמותו של עודד גם אחרי כל כך הרבה שנים, מעידה כאלף עדים, מהו כוחו של היחס האישי, תשומת לב האישית, החום וחברות. אין כוח חזק מכוח האהבה. על אופי מנהיגותו של עודד ניתן ללמוד מתוך דברי הפרידה שכתב לנו בספר המחזור (ספר שהוא ערך עבורנו):
"בשמחה ובצער אני נפרד מכם, אך דעו, כי תמיד דלתי פתוחה לפניכם – בעצה, בסיוע, – כחברים, כי הרי כאלו היינו, בסיכומו של דבר."
הטיול המשותף לאירופה – סיפור כמעט דמיוני, אך אמיתי לחלוטין
אחד הדברים המיוחדים שעשה עודד היה דווקא כאשר סיימנו את הפנימייה. באופן בלתי ייאמן, הוא הצליח בכוחות עצמו, מול שלטונות הצבא, לדחות לכולנו את מועד הגיוס בשלושה חודשים — מעשה לא קל ולא מובן מאליו — כדי לקחת אותנו לטיול של למעלה מחודש ימים באירופה. עודד החליט להוביל את הטיול הזה, למרות שכבר לא הייתה לו שום סמכות פורמלית עלינו. כבר לא היינו חניכים בפנימייה, ועדיין לא היינו חיילים בצבא. עם זאת, הלכנו אחריו, שמנו את מבטחנו בו — הכול בזכות כוח מנהיגותו.
עודד לקח על עצמו סיכון לא מבוטל, אך ידע שאפשר לסמוך עלינו. אנחנו סמכנו עליו והוא סמך עלינו. שוב, ההדדיות ביחסים נמשכה, גם בתום מערכת היחסים הפורמלית בינינו. כפי שציפינו, הטיול היה מוצלח מאוד, בל ישכח. אפס תקלות. הלא ייאמן בוצע. עד היום אנחנו ממשיכים לבלות ולסייר יחדיו.
המפגשים השנתיים – מסורת של אחווה
לאורך השנה אנו נפגשים מספר פעמים, אך שיאם של המפגשים הוא הטיול השנתי, שממחיש יותר מכל את הקשר העמוק בינינו. אנו נוסעים לשלושה ימים, כל פעם לחבל ארץ אחר, לנים בבית מלון ומטיילים באזור. אך אנו לא רק מטיילים. אנו נפגשים, מבלים יחד, אוכלים במסעדות, מתחבקים – פשוט נהנים להיות איש בחברת רעהו, כפי שעשינו מאז היותנו נערים בפנימייה.
אנחנו לא מהדור שמכנה אחד את השני, "אחי", זה התחיל אחרינו, אך זה לא משנה את העובדה שאנו חשים אחים. אופי החיבוקים והתרגשות הפגישות, כל פעם מחדש, רק מעידה על עוצמת הקשר בינינו.
גם בנות הזוג שלנו השתלבו יפה מאד בחבורה הזאת והיום הן חלק בלתי נפרד מאיתנו. רובנו הגדול, וזה די מפתיע, יחסית לקבוצות אחרות באוכלוסייה, שומרים על זוגיות יציבה בת עשרות שנים. בנות הזוג הן חלק אינטגרלי, שווה זכויות, בקבוצה שלנו – אחרת זה לא היה עובד כל כך טוב. הן מכירות את כל הסיפורים, ואת ההווי הפנימי שלנו, כאילו שהיו איתנו חניכות בפנימייה. גם מעט מבנות הזוג שהתחלפו, פרק ב', השתלבו יפה מאד, ומרגישות מאד בנוח בחיקה החם של הקבוצה.
נחזור לרגע אחורה: בשנים הראשונות לאחר סיום הפנימיה, נפגשנו לעיתים מזומנות, בעיקר במסיבות ובחגים, אך די מהר נחלקנו לקבוצות קטנות, של כמה זוגות יותר קרובים, אך הקבוצה כולה נפגשה לעיתים רחוקות. מדי כמה שנים היינו נפגשים לכנס מחזורים, כפי שמתנהלים רבים מהמחזורים האחרים, בוגרי הפנימייה, ובעיקר תמהנו איך בני המחזור שלנו הזקינו (האחרים הזקינו…)
יום הולדת שישים – מהפך, לידתה של הקבוצה מחדש
התמונה השתנתה כאשר הגענו לגיל שישים, לפני 13 שנים. את יום ההולדת המשותף שלנו חגגנו יחדיו, באופן מאד מיוחד. ישבנו כולנו במעגל אחד גדול בבית פרטי. גם בנות הזוג ישבו אתנו. כל אחד בתורו, סיפר על האופן שהוא חווה את החיים בפנימייה, האורות והצללים.
הסבב לקח שעות ארוכות, כמעט יום שלם, אך השיחה הייתה מרתקת. היו בה הרבה צחוקים, זיכרונות רבים הציפו אותנו, אך גם דמעות לא מעטות שטפו את עיני המשתתפים, בעיקר כאשר סיפרו על הקשיים האישיים שחוו בשנים של השהות בפנימייה.
הסתבר שרבים מאיתנו הדחיקו את הקשיים ונמנעו מלדבר עליהם בגלוי במהלך שנות הלימודים בפנימייה. סוף סוף, שנים רבות אחרי שסיימנו את חוק לימודנו בפנימייה, נפתחה זירה שבה הייתה אפשרות לדבר בלב פתוח גם על הכישלונות והקשיים האישיים.
מה שהיה חבוי בליבם של בוגרי הפנימייה במשך שנים רבות, התפרץ בעוצמה. ההקשבה הייתה דרוכה והדיבור היה כואב, אך מרפא. הייתה תחושה של קתרזיס באוויר. למדנו שגם קצינים בצה"ל, "גברים" אמיתיים, יכולים להרשות לעצמם להזיל דמעה מדי פעם, וזה לא פוגע במאומה בגבריות שלהם – להפך. המפגש הזה הצליח לחדש את הגיבוש הקבוצתי שלנו, ליצור מאתנו קבוצה מלאת אנרגיה להמשך חיים משותפים יחדיו כקבוצה.
מאז קבענו לעצמנו כמה כללים:
- מסיבת יום העצמאות: אנו חוגגים תמיד את יום העצמאות יחדיו. קיבענו את המסורת שבה בכל שנה אנו נפגשים בבית של אחד מהחבורה. תמיד אלו מסיבות יום עצמאות מוצלחות. בדרך כלל אנו אוכלים כראוי, שרים שירים ישראליים יפים, ולאחר מכן שומעים הרצאה, של מרצה חוץ או של אחד מאיתנו, ויש לנו לא מעט חברים עם יכולות: זכורה במיוחד הרצאתו של חברנו, גיורא זוסמן (החניך המצטיין הנצחי בפנימייה), קצין בסיירת מטכ"ל, שסיפר לנו על חלקו במבצע אנטבה. יקי מואב, חברנו למחזור, חתן פרס ישראל לביטחון, סיפר לנו על פיתוח כלי נשק עבור צה"ל, בהם היה מעורב אישית. חווינו יחדיו שוב את מלחמת יום הכיפורים, יחד עם חברנו מיכאל רצון (ח"כ לשעבר וסגן שר), שסיפר על הקרבות הקשים שניהל במלחמת יום הכיפורים כאשר היה מפקד פלוגה בגולני.
- טיול שנתי בן שלושה ימים: כל שנה, אחד הבוגרים לוקח על עצמו לארגן את הטיול השנתי שלנו. כולם נרתמים לעזרה, כל אחד עם קשריו וידיעותיו על אזור הטיול, וכך הסינרגיה של כוחות החברים, בניהול הפרוייקטור התורן, יוצרת לנו תמיד חוויות נפלאות של פעילות משותפת. מאז יום הולדת שישים, כמעט כל שנה, למעט בזמן הקורונה ובזמן המלחמה האחרונה, ביצענו טיולים נהדרים. חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה. לשמחתנו יש לנו בחבורה מורה דרך מקצועי, בעל ידיעות רבות, אריק גוטמן, התורם לנו גם בתכנון ובהדרכה וכך אנו מצליחים להעמיק את הידע לגבי חבל הארץ בו אנו מסיירים.
טקס קבלת סיכת זהב לציון חמישים שנים לסיום הפנימייה, עם תמונתו של משה דיין, בן מחזורנו, המשמש כפרזנטור של הפנימייה הצבאית מאז 1966 ועד היום. עומדים מימין לשמאל, יוסי ניסן, יקי מואב, ערן רון, משה דיין, זאב כפתורי. כורעים: אריק גוטמן, דורון שני. ברקת-מנכ"לית עמותת בוגרי הפנימייה לשעבר, אינה בת מחזור שלנו.
ספר: השרונים במלחמת יום הכיפורים – זאב שדמי
אחת היוזמות היותר יפות של אחד מחברינו הייתה לערוך ספר: "השרונים במלחמת יום הכיפורים". זאב שדמי, טייס קרב בעברו, ריכז את כל הסיפורים של כל אחד מהבוגרים, ויצר ספר מאד מיוחד שבו ניתן למצוא את הסיפורים האישיים שלנו, על האירועים שנטלנו בהם חלק במהלך מלחמת יום הכיפורים, המלחמה של הדור שלנו. מי שנותר בחיים בין הבוגרים, כתב על עצמו, וזאב שדמי כתב על שאר החברים שלנו, שלא היו איתנו בעת כתיבת הספר, בשיתוף בני משפחותיהם: עמיחי דורון, יעקב כהן הלל, גד רז, ירון ספרא, ניסן יזרסקי, עדי שמחוני, שמואל אוזנבוי – זכרם לברכה.
מתוך דברי ההקדמה לספר:
"מטרת ספר זה לשתף את בני משפחתנו – בנות הזוג, ילדינו ונכדינו, ואת חברינו והאנשים הקרובים לנו, בהתנסויות ובחוויות שעברנו במלחמת יום הכיפורים. ספר זה אינו יומן מלחמה ואינו ספר היסטוריה… המטרה שלנו היא לתאר חוויות ולכן הדיוק ההיסטורי פחות חשוב. חשוב להדגיש שכל האירועים המוזכרים בספר הם אמיתיים, והמחשבות והרגשות המובעים בהם אותנטיים"
זאב שדמי ראוי לכל ההערכה על מפעלו יוצא הדופן הזה. ספר זה הוא בהחלט מודל לביצוע גם עבור מחזורים אחרים, בוגרי מלחמה זאת או אחרת.
אנו לא רק קבוצת בילוי משותף אלא קבוצת תמיכה
הקשר בינינו עמוק כל כך, עד שאנו חשים כמו משפחה אחת. לא רק חברים, אלא אחים ואחיות – בנות הזוג הן, כאמור, חלק אינטגרלי מאיתנו – לכל דבר. אנו מכירים אחד את השני ללא כחל ושרק, ולא רק אחד את השני, אלא גם את משפחות המוצא, וכמובן את הילדים והנכדים.
חלק מהערבים, שבהם אנו יושבים לשיחות חברתיות, בעיקר במהלך הטיולים השנתיים, מוקדשים לחיים האישיים של משתתפי הקבוצה, למשפחותיהם, ולקשיים עמם הם התמודדו במהלך החיים. הקבוצה תמיד קשובה ואמפתית לדובר או לדוברים, המספרים את קורותיהם בלב פתוח. הפתיחות והכנות בערבים אלו מקרבת את האנשים זה לזה ומחזקת את הגיבוש הקבוצתי. אנו לא רק קבוצת בילוי משותף, אלא בראש ובראשונה קבוצת תמיכה. אכפת לנו מאוד אחד מהשני – זר לא יבין זאת.
לא הכול מתנהל אצלנו על מי מנוחות. כמו בכל משפחה, ובייחוד בחבורה שבה כל אחד יותר דעתן מהשני, פה ושם יש קונפליקטים, אך אנו מתבגרים עליהם וממשיכים לאהוב אחד את השני ולבלות בכיף, מאז ימי הפנימייה ועד היום.
לסיום, נזכר במה שכתב לנו עודד בספר המחזור, בדברי הפרידה שלו:
"זכרו את אשר למדתם כאן ולאשר חונכתם – לא לשנוא, לדעת לסלוח ולהבין, להיות חברים כנים ואמיתיים, לומר את האמת ולא לחשוש ממנה, להילחם בנשק טהור, ולאהוב את עמנו, את ארצנו ואת כל היושבים בה…"
מבחנו של חינוך אמיתי הוא מה שנותר לך אחרי שהקשר בינך לבין המחנך נותק. כפי שניתן להבין, נותר לנו הרבה. אנו אכן ממשיכים את המסורת שהנחיל לנו עודד. אנו אחים לכל החיים וממשיכים לאהוב את ארצנו ואת עמנו.
גאווה רבה להיות חלק מחבורה מיוחד זאת, פלוגת שרון, מחזור ב' פנימייה צבאית ת"א.
משפט סיום: מאמר זה נועד גם כדי לחלוק עם הקוראים מהי ההשפעה של שנות החינוך בפנימייה, עד ימינו, אך לא רק לשם כך הכתבה נכתבה. מאמר כזה יכול לשמש חומר למחשבה על אופן תפקודן של פלוגות אחרות, בוגרות הפנימייה, איך אפשר להמשיך את הרוח החינוכית שעל ברכיה התחנכנו בפנימייה. גם אם רק אחת הפלוגות, מתוך עשרות הפלוגות שסיימו את הפנימייה, תחזק את הקשר של בני המחזור שלה, ותתחיל לפעול באופן יותר מגובש – ההשקעה בכתבה זאת, הייתה ראויה.
כתב: ערן רון,
בוגר מחזור ב', פנמ"צ ת"א.
