דבר המערכת
עמותת הבוגרים של הפנימיות הצבאיות בחיפה ותל אביב שמחה לשתף בעוד מהדורה חודשית של "עלון הפנימיון".
זהו מידעון של הבוגרים, השוחרים והידידים, שמגיע אליכם בשבוע האחרון של כל חודש ויכלול מגוון נושאים הקשורים בקהילת הבוגרים, הידידים והשוחרים. העלון פותח במה לכלל חלקי הקהילה ובכללם שוחרים, בוגרים, מחזורים וידידים המעוניינים לשתף את הכלל בפעילויות וביוזמות מעניינות.
תכננו שהנושא המרכזי בעלון יהיה המסע המופלא של בוגרנו שי סימן טוב, מסע שכולו שיקום ודבקות בשרות. ואכן הוא כאן בעלון לאחר שהוענקה לו דרגת תת-אלוף על ידי הרמטכ"ל. אבל כבר נאמר שבארץ הקודש אפשר לתכנן אבל לחיים… מסלול משלהם, והפעם? פרצה המלחמה (סיבוב שני…) עם אירן – ולחימה גם בצפון – והיא ממלאת את מרחב הקשב הציבורי. אנחנו מצדיעים ללוחמי ולוחמות צה"ל ובמיוחד – לחילות האוויר וההגנה האווירית.
פתחנו את העלון גם לחומר פרסומי של חברי הקהילה הרחבה וכל ההכנסות מהפרסום מועברות לעמותת הבוגרים כתרומה. העמותה תוציא קבלה (עם סעיף 46). אנא שלבו את מאמצי הפרסום שלכם עם מאמצי ההתרמה של עמותת הבוגרים והעבירו לנו חומר פרסומי בתשלום כתרומה.
ואם מדברים על תרומות, אנו חוזרים ומדגישים כי כל הטוב הזה דורש גם משאבים לא מועטים ואין לנו תמיכה אחרת זולת הבוגרים לדורותיהם. אנא היכנסו ללינק למטה ותרימו תרומה. כל סכום יתקבל בברכה.
עמותת הבוגרים מאחלת חג פסח שמח (ורגוע…) לכל חברינו וחברותינו בקהילת הפנימיות הצבאיות בחיפה ובתל אביב. מי ייתן ותסתיים עת המלחמה ותפנה את מקומה לאביב… בטבע ובנפש כאחד.
נשמח לקבל מכם תגובות והצעות לשיפור. לחצן "צור קשר" יחבר אתכם ישרות אלינו ונשמח לענות לכל פונה
קריאה נעימה, שלום גרין – 0544-280808, רון כתרי – 0523-733888
התמונה הראשית
כך נראה החרמון בשבת בבוקר בתצפית מבוקעתה שברמת בגולן. לאחר יומיים משפחתיים בגולן, יומיים בהם קידם את פנינו שלג מסעיר, התעוררנו בשבת בבוקר לקולה הצורם של האזעקה המקדימה. שיטוט מהיר ברשתות גילה את המציאות החדשה: ישראל תוקפת בטהרן !!
ארזנו ויצאנו לדרך בחזרה לחיפה, מקווים לעשות את הדרך לפני התחלת האירוע אבל התבדינו. דבר אחד הספקתי באותו בוקר: לצלם את החרמון כשהוא עוטה הוד לבן. הוסיפו לזה את הפריחה הלבנה שמתחילה לבצבץ במטעי השקד והרי לכם ניגוד מושלם לשחור-העשן שמלווה אותנו בחדשות מאז. (כתב וצילם – גרין)
השיקום המופלא של שי סימנטוב
החודש, הועלה אל"מ שי סימן טוב (מחזור מ"ב, 1996 חיפה ) לדרגת תת-אלוף והוצב לאגף המבצעים. סיפור השיקום המופלא שלו והמשך השירות המשמעותי ראוי לו שייכתב ויישמע ואנחנו עושים זאת באהבה גדולה ובהערכה. הלכנו לחפש חומר שפורסם ומצאנו הרבה… יותר מכל ריגשה אותנו דווקא הכתבה בעיתון "את" על ידי דליה בן ארי (ב – 25 באפריל 2023) בה מספרת דניאלה, רעייתו של שי, על הדבקות בחיים ובמשפחה בצל הפציעה הקשה.
אל"מ שי סימן טוב – אז מג"ד ב"גולני" – נפצע במבצע "צוק איתן" ונותר משותק. לפני שלוש שנים נבחר להדליק משואה יחד עם אשתו דניאלה והם חוגגים 11 שנים יחד, חולמים בקטן ואוהבים בגדול. "הכי חסר לי החיבוק שלו. שנים שלא קיבלתי חיבוק מהגבר שלי, מהגיבור שלי, ואני צמאה לחיבוק החזק והחם של פעם", אומרת דניאלה, אשתו…
דניאלה (46) ושי (44) היו נשואים בקושי שלוש שנים, הורים לשני פעוטות כשחייהם התהפכו וכל חלומותיהם התפוגגו. אבל, למרות שהפציעה טרפה הכול, השניים לא נכנעו לייאוש. בשמונה שנים שחלפו מאז, דניאלה נאלצה לשים את חייה שלה ב"הולד", ולמרות זאת היא נשמעת אופטימית וחזקה. גם שי מצדו גם לא הפסיק להילחם במגבלות ואף חזר לשרת בצבא.
בסיפור של שי ודניאלה סימן טוב ישנם, ללא ספק, שני גיבורים. בטקס הדלקת המשואות לפני שלוש שנים הם זכו לחגוג זאת מול כל עם ישראל כשהדליקו משואה יחד. "כשהאלוף איתי וירוב התקשר לבשר לנו על ההחלטה, היינו בפגישה כדי לבדוק יד רובוטית", מספרת דניאלה. "וכשהאלוף אמר שגם אני אעלה על הבמה, לא הבנתי למה. שי טוען שאני הגיבורה, אבל אני לא מרגישה ככה. קיבלתי מצב נתון שלא בחרתי בו ויצא שאני חיה איתו זמן רב יותר כפצוע מאשר חייתי אתו לפני הפציעה. ללא ספק הוא הגיבור, למרות שהוא שונא שאומרים לו את זה. הוא טוען שרק עשה את התפקיד שלו ונפצע במילוי תפקידו, אבל למען האמת אני לא יודעת אם הייתי מצליחה להתמודד עם הקשיים והכאבים אם הייתי במצבו. ההתמודדות שלו ראויה להערצה".
גם השרה מירי רגב הסכימה עם דניאלה: "אל"מ שי סימן טוב מסמל את נחישות הרוח ואת עוצמת הנפש להתגבר על מכאובי הגוף. גאה בך ומצדיעה לך", כך כתבה לו באופן אישי.
"שי טוען שאני הגיבורה, אבל אני לא מרגישה ככה. קיבלתי מצב נתון שלא בחרתי בו ויצא שאני חיה איתו זמן רב יותר כפצוע מאשר חייתי אתו לפני הפציעה"
יום העצמאות הוא לא יום פשוט עבור דניאלה. החבר הכי טוב שלה, סגן קובי בן-שם, נהרג באסון המסוקים ומאז היא לא חוגגת את החג הזה. "קשה לי לעשות את ההפרדה בין יום הזיכרון לחגיגות העצמאות", היא מספרת, "שי ואני נהגנו ללכת ביום העצמאות עם אוהל לחוף הים ולא למסיבות, גם לא ראיתי את הטקס".
היא קוראת לו סימן-טוב, ורק כשהיא כועסת הוא הופך לשי, הוא קורא לה דני ואם הוא קורא לה דניאלה, היא יודעת שהיא בצרות. הם הכירו לפני עשר שנים דרך חבר משותף, בפייסבוק. הוא היה בן 31 והיא בת 33. שניהם היו מאורסים בעבר לאחרים ושניהם ביטלו את האירוסין.
"בדייט הראשון שלנו, אמרתי לעצמי 'הוא יהיה בעלי'. חודש אחרי שהתחלנו לצאת כבר ביקשנו להתקבל למושב כחל, כדי לבנות שם בית. חצי שנה אחרי באה הצעת הנישואין והתחתנו כשאני בחודש השישי. איתמר נולד חודשיים אחרי החתונה. כעבור שנתיים נולדה עמרי והכול נראה מבטיח", היא נזכרת "ואז באו 'צוק איתן' והפציעה".
ספרי על הימים שאחרי הפציעה.
"בהתחלה הייתי בסוג של אופוריה. שי שבר את המפרקת, כמו כריסטופר ריב, עבר ניתוח לקיבוע החוליות בעמוד השדרה ובצוואר. אני אמרתי לעצמי שזה נס רפואי שהוא נושם לבד, שהוא הולך עם עזרה ובכלל שהוא חי, ושהוא עוד יקום, יתהלך ויחזור לצבא. מבחינתי זה היה נס שהוא לידי וכל השאר הם בונוסים. בזמנו אחד הרופאים אמר לי שאין תקווה, 'בעלך הוא כמו עץ מת', הוא אמר לי".
היו לו רגעי משבר?
"כן. פעם אחת הוא אפילו אמר לי 'לכי, אני משחרר אותך, את צעירה, תמשיכי בחייך', הסתכלתי עליו ואמרתי לו, 'אם תגיד את זה שוב, תחטוף ממני סטירה'. לאחרונה היינו בארוחת בוקר ביפו ופתאום ניגשה אלי אישה מבוגרת ולחשה לי באוזן 'איזו מדהימה את, אני מכירה מישהי שעזבה את בעלה אחרי שנפצע'. עניתי לה שהתחתנתי עם הנשמה של הבן-אדם ועם הלב שלו ואלה לא השתנו".
איך הסתדרת כאימא לשני ילדים קטנים?
"אחרי הפציעה עברנו לגור בסביון, בבית מונגש שקיבלנו מהצבא. הייתה לי סטיגמה על המקום, אבל לשמחתי מצאתי קהילה של אנשים מדהימים שהעניקו לנו סביבה תומכת. ועדיין המקום הזה הוא טראומטי בשבילי כי הוא מזכיר לי ימים קשים. אימא שלי עברה לגור אצלי למשך שנה וחצי כששי היה בבית חולים וגם אחותי 'לקחה פיקוד', כי רוב הזמן הייתי לצידו".
למה האמנת ששי יחזור לצבא?
"כי שי הוא איש חזק ונחוש. בזמנו הוא אמר לרמטכ"ל גדי אייזנקוט שאם אין לצבא מה לעשות אתו, שישחרר אותו. גדי ענה לו שלא יוותרו עליו כי יש לו מה לעשות. שי משרת כמפקד צוות במכללה לפיקוד טקטי להכשרת מפקדי שדה. הוא משקיע מאוד בחניכים שלו, הוא עובד גם על פרויקט ייחודי ניסיוני לצבא. הוא גם מרצה, היינו פעמיים בערבי התרמה בארצות הברית ושי דיבר שם בפני המוזמנים. הוא זכה להרבה תשואות".
מה מצבו הבריאותי היום?
"הוא משותק 100 אחוז, בלי טיפת עצמאות. הוא מתנייד בעזרת כיסא ממונע ובעזרת משקפיים מיוחדים הוא קורא באינטרנט, יש מישהי שגרה איתנו ושני בחורים ממשרד הבטחון, שעוזרים לו להתנהל".
איך הקשר שלו עם הילדים?
"הוא אבא טוטאלי, יש לו קשר מטורף איתם והם אוהבים אותו וגאים בו. אני לא מאמינה שיש אבות עם ידיים מתפקדות שמשקיעים בילדים כמוהו. הוא עושה הכל בשבילם – הוא לוקח אותם לג'ימבורי עם המלווה שלו, ואנחנו נוסעים לטיולים משפחתיים בשטח וישנים באוהלים. ההבדל הוא שאם פעם שי היה נזרק על אבנים, עכשיו הוא נזרק על מזרון מתנפח".
השנה הם עברו לבית חדש במושב עמיקם. הבית בן שתי הקומות בכחל נמכר, כי לא ניתן היה ניתן להנגיש אותו לצרכיו של שי, אבל דניאלה לא ויתרה על החלום לגדל את ילדיה בין שדות ירוקים, בבית צמוד קרקע עם נגישות לנכים והתאמה לצרכיו של שי, כולל חדר טיפולים שבו היא יכולה לעבוד. "אני מרגישה שהיום יש לי הרבה מה לתת, אני רוצה שהבית ייתן ליווי לאנשים בתקופות משבריות", היא מסבירה ומסכמת בחיוך: "זה יהיה בית שנוח להזדקן בו".
כאמור, שי הועלה לדרגת תת-אלוף בטקס מרגש בנוכחות הרמטכ"ל, רב אלוף אייל זמיר.
"פורום מזוז" פוגש את תולדות "ההגנה"
ב – 25 בפברואר התארח "פורום מזוז" ב"מוזיאון ההגנה" בתל אביב. את המפגש פתח אהרון גליל (מחזור י', 1964, חיפה) שמנהל את הפורום. אחריו המשיך יו"ר "ארגון מורשת ההגנה" תא"ל (מיל')דר' אפרים לפיד בהרצאה מעניינת על הימים של המדינה-שבדרך ובהמשך ביקרה הקבוצה במוזיאון.
וכך כתב אפרים לאחר הביקור : "מאות שנות עבר ביטחוני באולם אחד. הפנימיות הצבאיות בחיפה ובתל אביב העמידו לצה"ל ולחברה הישראלית אלפי בוגרים, ששרתו את ביטחון המדינה ומערכותיה החברתיות בגברים ונשים בתפקידי פיקוד והנהגה. עמותת בוגרי הפנימיות הצבאיות ערכה היום (24.2) סיור במוזיאון 'ההגנה' ותדרוך בסיסי "מההגנה לצה"ל" על ידי אפרים לפיד, יו"ר ארגון מורשת ההגנה. היה אתגר וחוויה לשתף את חברי העמותה ובנות זוגם בלקחי העבר לדורנו. כמה סמלי שהתכנסנו בז' באדר (יום פטירתו של משה רבנו שאיש לא יודע מקום קבורתו), יום ההוקרה לחיילי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע וסמוך לי"א באדר, יום תל חי, יום 'ההגנה' , ויום בירייה"
חשוב לציין את הקשר המיוחד בין העמותות אשר במסגרתו, פרט לביקורים, הועמד לרשותנו מספר פעמים האודיטוריום הקטן לטובת כנסי "שגרירי מחזורים". עמותת "בהשקט ובבטחה" אומרת תודה !!!
את ההרצאה חתם הסרטון המלמד והמרגש שצרפנו כאן. מפעים לראות איך מורשת "ההגנה" השתלבה במערכת הבטחון, החל מסיכת המ"מ דרך שמות החטיבות ומספרי גדודים ויחידות וכמובן – ההמנון האלמותי, שזכה לחיי נצח בתנועות הנוער (של מחזורי הקשישים… שלנו) ובטקסים הרשמיים של מדינת ישראל. קחו כמה דקות לקריאה והפנמה.
ואם כבר מזכירים את "פורום מזוז", נאמר גם כי הפורום העלה תרומה משותפת בת 8,000 ש"ח למימון רכישת תיקים עבור שוחרי הפנימייה. הצורך הועלה על ידי רס"רית הפנימייה , סתיו בן שושן.
לכבוד "יום האישה" – סיפורה של בוגרת: מאיה כץ, בוגרת פל׳ "גרניט" (ס״ג, 2017 חיפה).
״במקום לראות בזה מחסום, בחרתי לראות בזה הזדמנות״. מאיה כץ, כיום מייסדת קהילת המילואימניקיות וסרן (במיל’) במתפ”ש. בעבר מילאה מספר תפקידים במשרד הביטחון, לרבות שליחות בהודו, האישה הראשונה בתפקיד גברי.
מה התחושה להיות אישה בתוך מסגרת כ״כ תובענית?
״בקריירה הצבאית שלי יצא לי, לא פעם, להיות האישה היחידה בחדר. במקום לראות בזה מחסום, בחרתי לראות בזה הזדמנות. הייתי האישה הראשונה בתפקיד במשרד הביטחון שהיה עד אז גברי, אבל מבחינתי זה לא הסיפור המרכזי. הסיבה שמרגש אותי לספר זאת, היא שהייתה לי הזכות לפתוח את הדלת לעוד נשים שהגיעו אחריי״.
מה למדת בפנימייה שמלווה אותך עד היום?
״יוזמה. בפנימיה למדתי לפרוץ גבולות ולנקוט יוזמה. היום אני מרגישה שאין כמעט דבר שעומד בפני בכדי להצליח״.
משפט לתלמידות כיתה ט׳:
״בזכותכן, אני מקווה שבעתיד זה לא יהיה נושא שצריך בכלל לדבר עליו״.
מהו הרגע בו הרגשת שאת במקום הנכון?
״הרגשתי במקום הנכון עם ובזכות החיילים שלי . זכיתי לראות וללוות חיילים מדהימים, שאני בקשר איתם עד היום״.
אם היית חוזרת לגיל 14 – היית עושה את אותה הבחירה?
״כן. הרבה פעמים בפנימייה קיללתי את עצמי על הבחירה, אבל בדיעבד – חוויתי דברים שלא הייתי חווה בשום מקום אחר וזה עיצב אותי״.
בוגרות הפנימייה ממשיכות לפרוץ גבולות, לקחת יוזמה ולהוביל – גם כשהן הנשים היחידות בחדר.
חטיבה 188, חילופי פנימיונים
לפני כחודש החליף סרן ת׳, בוגר פל׳ "דוד" (מחזור ס״ו, 2021) את רס״ן י׳, בוגר פל׳ "דורי" ( מחזור ס״ד, 2018) כמ״פ פל׳ "אלון" בחטיבה 188. בהצלחה לטנקיסטים שלנו!
סיפורו של תג חטיבה 188 שמשמאל קצת מורכב, שווה קריאה (מתוך ויקיפדיה) –
חטיבה 18 – הוקמה כיחידת המרגמות הכבדות 120 מ"מ, במהלך ההפוגה השנייה במלחמת השחרור. מקים החטיבה ומפקדה היה יהודה פריהר. החטיבה פעלה בנפרד מחיל התותחנים והשתתפה, בין השאר, בקרב לטרון ובמבצע "חורב". ב-1949, לאחר המלחמה, הוטמעו המרגמות הכבדות בגדודי התותחנים. חטיבה 18 אורגנה מחדש בפיקוד דן לנר, כחטיבת חי"ר מילואים, שבמקביל לחטיבת "כרמלי", התבססה גם היא על מאגר אנשי מילואים במרחב חיפה והמפרץ. גדוד 25 קיבל את מספרו כהמשך למספרי הגדודים (21, 22, 23, 24) של חטיבת "כרמלי". זו צמחה מתוך מפקדת "ההגנה" במרחב חיפה והמפרץ ובשל כך תג חטיבה 18 סימל את המרחב ואת סמל מפקדת "ההגנה" בחיפה. תג זה משמש בחטיבה 188 עד היום
שבילי ט"ו (חיפה, 1969)
חבורת שבילי ט"ו, בהנהגתו של ברוך אלעד (הכט) משמרת כבר למעלה מ-15 שנים את אחת האהבות הגדולות שרכשנו בפנימייה – ללכת, ללכת הרבה ולחונן את עפר הארץ. הפעם, צעדנו בשמורת חוף דור-הבונים.
השמורה הזו – לעולם אינה מכזיבה. שדרת השמורה היא רכס כורכר, המהווה בית גידול לפריחה רבת הוד, בה בולטת בשלהי הקיץ חבצלת החוף ובחורף – צבעוני ההרים. בכל עת ניתן לשוטט בין המפרצים, המספקים למטיילים חוויה יוצאת דופן. כך מצאנו את עצמנו, חבורת שבילי ט"ו, חוזרים ומבקרים בשמורה ברגע של שקט בין התרעה לאזעקה, בה מחליף שאון גלי הים את "שאגת הארי". (כתב: תנ"צ בדימ' עמיקם הרפז)
מהנעשה ב"שלוחת הפנימיונים" בכרמל
גם בימים אלה פוקדים מבקרים את השלוחה. אט-אט היא תופסת את מקומה המכובד על הכרמל בין חניון "טללים" לחניון "כלנית". "שביל הפנימיונים", המחבר את המצפור שבקצה השלוחה ל"שביל העגלות" שעובר מתחתיה, מתחיל להתעצב כיתר שבילי הכרמל , כתוצאה מפסיעת המבקרים. השנה פורחים הצבעונים בעוצמה רבה והם מעטרים ביופיים את "שביל הפנימיונים"
השבוע נוסף "דייר" חדש לשלוחה: עוד עץ אלון מצוי, שניטע ליד מושבי האבן במצפור כך שברבות הימים ניתן יהיה להנות מצילם של העצים הטובים האלה. למותר לציין שכל הנטיעות מבוצעות בפיקוח קפדני של רשות פארק הכרמל. החדשה המשמחת היא כי ניתן לנווט לשלוחה באמצעות 'וויז'. פשוט תקלידו "שלוחת הפנימיונים" כפי שמופיע בתמונה למטה.
בואו לבקר !!
קבוצת "ישראל היפה והטובה"
קבוצת ווטסאפ, שהוקמה לפני כארבע שנים של ידי שלושה בוגרי פנימייה, רון כתרי (מחזור ט"ו, 1969 חיפה), משה דיין ו-ערן רון (מחזור ב', פל' "שרון", 1970 ת"א) יחד עם שתי נשים מקסימות, ענת בריל ו-נעמי יצהר, ציוניות אמיתיות. היוזמה באה להנציח את זכרו של קצין השריון ישי רון ז"ל, אחיו של ערן, אשר נפל במלחמת ההתשה בתעלת סואץ ועוטר ב"עיטור המופת". הנה, כמה מילים מתיאור הקבוצה: "… מטרתנו היא להראות את פניה היפים של החברה הישראלית. אין אנו עוסקים בצדדים השליליים של החברה, אלא מבליטים את הערכים החיוביים, את ההישגים, את המעשים החיוביים שנבלעים ברעש הקונפליקטים והמתחים שתוספים כותרות מרכזיות." ממליצים לכם – הצטרפו !!
הנה דוגמה מרגשת למעשים טובים, כן יירבו.
כרגע מונה הקבוצה כ – 612 חברים, חלק ניכר מהם בוגרי הפנימיות הצבאיות, שחברו אלינו במהלך השנים. שאר החברים הם מטובי בניה ובנותיה של החברה הישראלית, "אנשים טובים באמצע הדרך".
המורה פוייגי – "היה-היה מורה בקצה כיתה..."
הוותיקים שבתוכנו שלמדו בבית בירם עברו תחת המכבש של המורה לאנגלית, פוייגי. בחודש ההכנה היה מצעיד אותנו כל בוקר מחדר האוכל לכיתה בריאלי כשהוא חוזר ואומר: "Remember, remember the first of September" , התאריך בו היה אמור להסתיים חודש-ההכנה ותחילת שנת הלימודים הסדירה. כחמישים אחוז מתוכנו היו אמורים להפרד אז מרעיון הפנימייה ולחזור לביתם. לכן , דבקנו בלימוד האנגלית שכלל שינון של ספר אדום (??) של מישהו בשם דינגוט… לימים , בערוב ימיו, התראיין פוייגי לעיתון כלשהו ושם התנצל על יחסו המחמיר לתלמידיו. את הקטע הבא כתב בספרו אסף אגמון (תא"ל במיל', טייס בחיל האוויר, בוגר בית-ספרנו). חשבתי שהסיפור יכול לעניין את אותו חלק מאתנו שעוד זוכר את מזוז הטבח ואת יענקל'ה הגנן. הנה הוא לפניכם, בקיצורים קלים:
לפני כמה ימים קיבלתי צלצול טלפוני."שלום, אני המזכירה של מנהל בית הספר הריאלי, יוסי בן דב".נעצרה נשימתי. עד היום שיחה כזו הייתה גוררת דרישה להגעת ההורים באופן דחוף למשרד המנהל בעקבות עוד איזה תעלול שעשיתי בבית הספר."מנהל בית הספר רוצה להזמינך לטקס חנוכת בית "הרוח והרעות", שאנחנו חונכים בסוף החודש"."מה זה?", שאלתי. וכאן קיבלתי הסבר כי זהו מפעל הנצחה חינוכי המיועד להנצחת הנופלים בוגרי בית הספר ולציון זוכי "פרס ישראל" ומעוטרי הצל"שים מבין הבוגרים. הכוונה היא לחבר את ההקרבה של הנופלים עם החינוך, ההכוונה למצוינות וחתירה להישגים פורצי דרך. "רעיון מדהים" אמרתי. מפעלי הנצחת נופלים יש רבים ומוצלחים, אבל חיבור עם הכוונה ושאיפה למצוינות כמודל חינוכי, זה רעיון שעוד לא ראיתי והוא נפלא בעיניי. "בהיותך צל"שניק, מנהל בית הספר רוצה להזמינך אישית לחנוכת המרכז", אמרה. השבתי ש"ברור שאגיע, לכבוד יהיה לי", ואז נזכרתי ששנים רבות מאוד לא הגעתי לטקסי הזיכרון בבית הספר ולא עברתי ליד אנדרטת ההנצחה שבחצר בית הספר… באחד הימים, בעוד אנחנו יושבים בכיתה ומחכים למורה שהתעכב, נכנס בסערה לכיתה מרכז השכבה הבוגרת מר פוייגי. פוייגי היה מושג, שכל מי שלמד בריאלי באותן שנים לא ישכח. הוא היה קשוח, דרשן, קפדן ורוח-סערה, שאם היה מחליט לנשוף עליך מצבך היה נואש. פחדנו ממנו ברמות שקשה לתאר. בהמשך חיי, היו לי הרבה רגעי פחד כולל פחד מוות, אבל ידעתי להתגבר על כולם ע"י השוואה קצרה לפוייגי וידעתי: זה "קטן עלי". פוייגי נכנס לכיתה ואמר בקול גדול ומאיים: "אייכהורן (שם משפחתי הקודם שאף אחד לא השתמש בו, תמיד נקראתי בשמי הפרטי – אסף) קום"!!! קפצתי מבועת על רגליי ואז התחיל 'ליפול עלי' בנוכחות הכיתה הנדהמת, במבול של משפטים בנוסח: "אייכהורן, אתה כשתהייה גדול תהייה עסקן בהסתדרות. יגישו לך תה ואתה לא תביא שום תועלת.לא תעשה כלום חוץ מלדבר…" ואז, מאיזה שהוא מקום שאיני יודע מהו, העזתי ועניתי לו: "אין לך שום זכות לדבר אלי ככה. אני גאה במה שאני עושה ואין בו שום פסול". "באמת?!" הוא זעק עלי "כאן אנחנו מכינים את העתיד של המדינה, ואתה? רד למטה לאנדרטה המנציחה את בוגרי בית הספר שנפלו ותבין מה זה הריאלי. שלושה רמטכ"לים יצאו כבר מבית הספר, ואתה?" ואז רינה שליט, תלמידה וספורטאית מצטיינת, פעילה ב'צופים', נאה מאוד… בקיצור, "נערת פוסטר" הכי מוצלחת שיכולה להיות לבית הספר, תוקעת לי מרפק ולוחשת לי בקול רועד: "תגיד לו, שאתה תהייה הרמטכ"ל הרביעי מבית הספר". לא יודע איך העזתי אבל בקול שקט, רועד על סף דמעות אמרתי לפוייגי: "אני יוצא מהכיתה ולא אחזור אליה עד שתתנצל בפני". צעדתי אל הדלת אדום מהתרגשות, פחד וכעס, לעיניי פוייגי ההמום.כולם חיכו שאטרוק את הדלת בזעם אבל גייסתי את כל כוחותיי ושריריי הרועדים, סגרתי את הדלת בשקט ויצאתי מהכיתה. למחרת נשלח אלי שדר שפוייגי מבקש שאביא אליו לפגישה את המדריך שלי מהתנועה. מרכז ה'קן' שלי, בקן דרום בקריית חיים, היה משה שמיר, חבר קיבוץ עין גדי שלימים היה ראש המועצה האזורית "תמר". סיפרתי לו את הסיפור אבל אמרתי, שפוייגי זה משהו לא פשוט. ביקשתי שיביא איתו את המרכז הארצי של התנועה, מוט'קה יחזקאלי, חבר קיבוץ ראש הניקרה. מוטקה היה אדם שהערצתי. בן-אדם, חכם, מדבר איתך בגובה העיניים, דמות אמיתית. וכך, כעבור יום, הגענו שלושתנו למשרדו של פוייגי שקיבלנו בסבר פנים יפות ומזמין.אחרי פתיחה קלה וכיבוד, מוט'קה ביקש ממני שאצא רגע מהחדר. אח"כ סיפרו לי שהוא אמר לפוייגי שחשוב לו להבין האם בזה שהם נתנו לי תפקידים ומעמד הם לא גרמו לי בלבול ונזק. התפתחה שם שיחה, שבסופה פוייגי הפך גם הוא למעריץ של מוט'קה. בסיום הוא אמר להם, שאם הייתי יותר מבוגר הוא היה מזמין אותי להתנצלות על כוס בירה.
…. בכל אירוע שחוויתי בשרותי הצבאי הארוך (30 שנה בקבע ו- 21 שנים במילואים), מסיום קורס טייס דרך כל טקסי ההעלאה בדרגה, כולל טקס הענקת הצל"ש שלי (שבו, בגלל חשאיותו, נכחו רק 10 אנשים, בלי אף קרוב משפחה), בכל הטקסים האלו תמיד – לשבריר של שניה – זכרתי את פוייגי צורח עלי: "אתה יודע מה זה בית הספר הריאלי? שלושה רמטכ"לים יצאו מכאן" והרגשתי את המרפק של רינה שליט בצלעותיי…
הצטרפות לעמותה
עמותת הבוגרים מאגדת בתוכה את בוגרי הפנימיות הצבאיות, זו של חיפה ליד בית הספר הריאלי וזו של תל אביב שפעלה עד שנת 1984 ליד גימנסיה הרצליה. העמותה מעוניינת להתרחב ולפתוח את שורותיה לאנשים שמזדהים עם הרעיון המוביל של הפנימייה, להמשיך ולפעול כחממת המנהיגות של ישראל תחת ערך היסוד שלנו "בהשקט ובבטחה" וערך היסוד של בית הספר הריאלי "והצנע לכת". אם אתה בן משפחה של בוגר, חבר של בוגר או סתם אזרח אכפתי אתה מוזמן להצטרף לעמותת "בהשקט ובבטחה".
ההצטרפות תגזול דקה מזמנך (בלינק המצורף כאן) ובכך תצרף כתף נוספת מתחת לאלונקה הקטנה והחשובה שלנו.
הצטרפות לעמותת בהשקט ובבטחהאפשר לסייע גם … בתרומה
אנחנו מודים בחום לחברי העמותה, בוגרים וידידים, אשר כבר נענו לקריאה ותרמו החודש לקידום הפנימייה וערכיה. תודה רבה !!
עם זאת, יש מספר לא מבוטל של חברים שעדיין לא תרמו. קריאה זאת מיועדת אליכם: אנא עשו "מאמץ צנוע" ותרמו לעמותה, כל אחד לפי יכולתו ורצונו. הנה מספר נימוקים למה זה חשוב
וכאן תמצאו את רשימת הנושאים. בחרו בבקשה את הנושא הקרוב ללבכם ושייכו את התרומה שלכם אליו ("לצבוע" את התרומה). ואם אין לכם צורך פנימי מיוחד "לצבוע", פשוט השאירו את השורה הזאת ריקה או ציינו "8" בתוכה.
לצורך ביצוע התרומה עדיף כי תבחרו במסלול של הוראת קבע, גם אם צנועה. אנא היכנסו ללינק הבא. בתום התהליך תקבלו קבלה מוכרת במס היישר לכתובת המייל שאתם מציינים בתהליך ההרשמה.
חשוב לציין כי ברשות העמותה אישור על ניהול תקין לצורך הכרת התרומה במס.
לביצוע תרומה"בהשקט ובבטחה" – נתראה בעלון הבא
המערכת
