עלון הפנימיון 2026/06 – של קהילת "הפנימיונים"

דבר המערכת

עמותת הבוגרים של הפנימיות הצבאיות בחיפה ותל אביב שמחה להציג עוד מהדורה חודשית של "עלון הפנימיון".

העלון שהינו מידעון של הבוגרים, השוחרים והידידים מגיע אליכם במחצית השנייה של כל חודש ויכלול מגוון נושאים הקשורים בקהילת הבוגרים, הידידים והשוחרים. העלון פותח במה לכלל חלקי הקהילה ובכללם שוחרים, בוגרים, מחזורים וידידים המעוניינים לשתף את הכלל בפעילויות וביוזמות מעניינות.

החודש מלאו 59 שנים ל"מלחמת ששת הימים", מלחמת-בזק שהביאה לכיבוש חצי האי סיני, מזרח-ירושלים ו"הגדה המערבית" ובסיומה – נכבשה גם רמת הגולן. יש אומרים כי הייתה זו המלחמה האחרונה בה השגנו "ניצחון מוחלט" אבל זו רק חצי-אמת, שכן המהלך המדיני לחתימת הסכם שלום עם מצרים, שנשען על הישגי המלחמה, התממש רק עשור אחר כך, בעקבות מלחמה נוספת – מלחמת יום הכיפורים ב – 1973 וביקור הנשיא סאדאת. המצב בשטחי הגדה המערבית נשאר סבוך ולא נכנס אליו כאן… הזמנו את בוגרנו, האלוף (מיל') עמרם מצנע (מחזור ט', חיפה 1963) בבקשה לשתף ברגשותיו מהמלחמה ההיא, שפגשה רבים מבוגרי המחזורים הראשונים בקו-החזית, רבים מהם בחטיבות השריון. אנחנו מקווים להאיר מעט את התקופה ההיא, שלימים זכתה לביטוי בספרות ובאלבומי ניצחון, כולל הספר המפורסם של שבתי טבת "חשופים בצריח".

44 שנים (יוני 1982) חלפו מאז נכנסו כוחות צה"ל ללבנון, במבצע צבאי רחב-היקף להתמודד עם ארגוני המחבלים הפלשתינים ש"התארחו" בלבנון ופעלו נגד יישובינו בצפון, מבצע שנקרא אח"כ "מלחמת שלום הגליל". תא"ל (מיל') רון כתרי (מחזור ט"ו, חיפה 1969) משתף באנקדוטות מהשתתפותו במלחמה הזו, כ-קמ"ן אוג' סיני 252.

אחת הפעילויות המרכזיות של העמותה, כזאת שנכנסה לתוכנית השנתית בפנימייה , נקראת "קפה דילמה". במסגרת זו מציגים בוגרים דילמה מעברם הצבאי וזו עולה לדיון בקבוצות עבודה של הפלוגה הבוגרת, בנוכחות הבוגרים שהיו מעורבים אישית בסוגיה שעל הפרק. פנינו לתא"ל (מיל') דובי גזית (מחזור י"ג, חיפה 1967) לשתף גם אתכם בדילמה שהציג.

ושוב – פניה חשובה, לתשומת-לבכם: מזה מספר חודשים אנחנו מפרסמים בסוף העלון קריאה לתרומות. בעקבות הערות של בוגרים הוספנו גם אפשרות לייעד את התרומות לנושאים שונים. אנא מכם, תגללו עד לסוף העלון, הוציאו כרטיס אשראי ותרמו לעמותה, כל סכום כרצונכם, על המנעד שבין חצי מנה פלאפל לחצי קצבת זקנה... צחוק בצד, אבל התרומה הזאת חשובה לחוסן שלנו. הוראות הגעה ללינק לתרומה – מיותרות… פשוט תגללו למטה. תודה לכם.

ועוד עניין נוסף, נשאלנו פעמים רבות לגבי הפצת העלון. עמדת המערכת היא כי חשוב לתת לעלון הזה תפוצה רחבה ככל האפשר ואנחנו קוראים לכל אחת ואחד, להפיץ ברשתות הפרטיות שלו. לעמותת הבוגרים יש עניין להרחיב את המודעות הציבורית לקיומה של הפנימייה הצבאית ולפעילות קהילת הבוגרים, אז אנא… הרשות נתונה, או – כמו שלימדו אותנו במטווחים – "בזמנכם החופשי …אש ! "

קריאה נעימה,

מערכת העלון : שלום גרין ורון כתרי

התמונה הראשית

בהמשך לשלל הפריחות שמציעה עונת השנה, נקלעתי לצלם את פריחת האירוסים המקסימה ברכס הכורכר ליד מגדים, בין מסילת הברזל לכביש המהיר. מסות של תנועת כלי-רכב על כביש מס' 2, מצפון לדרום ולהיפך, מול "מבט תוהה ונבוך" של האירוס הבודד הזה.

עברו מספר שבועות מאז צולמה התמונה ואני מניח שהוא כבר תלה שלט "תיכף אשוב", כשהכוונה ב"זמן אירוסי", כלומר – בשנה הבאה…

(כתב וצילם – גרין)

מסדר סיום פלוגת "צור" – שריינו את היום ובואו

פלוגת "צור" סיימה את "שבוע המלחמה" במסע לאורך הלילה לתל פאחר. בעוד מספר שבועות תעמוד הפלוגה על מגרש המסדרים בדרכה לצ.ה.ל. יום מסדר הסיום הוא יום חג לפנימייה ולקהיליית הבוגרים, אנא עשו את ההכנות הדרושות ושריינו את היום להיות שם במפגן תמיכה גדול.

זיכרון "מלחמת ששת הימים" (1967)

עמרם מצנע היה קמב"ץ בגדוד 79 בפרוץ המלחמה, בחטיבה 7 עליה פיקד המח"ט אל"מ שמואל גורודיש, או "גורו" כפי שכונה האיש הקשוח הזה. על החטיבה הוטל לפרוץ את הציר הצפוני דרך מערכי הג'ראדי בואך אל עריש. על היום הקשה ההוא מספר מצנע:

"… בשעה 07:45 בבוקר, התעוררה רשת הקשר החטיבתית לחיים וצמד-המילים "סדין אדום" בקע מתוך המכשיר הרועש, הופכות ברגע אחד מסיסמה תיאורטית לפקודה, ששינתה את פני המזרח התיכון. עבורי, כקצין המבצעים (קמב"ץ) הצעיר של גדוד 79 בחטיבה 7, שרשרת הפיקוד והתכנונים האסטרטגיים של המטה הכללי הצטמצמו לכדי תא לחימה צפוף, ריח של סולר וזיעה, ומטרה אחת ברורה: לפרוץ את קווי ההגנה המצריים המבוצרים בסיני.

תקופת ההמתנה מורטת העצבים שלפני המלחמה הייתה מבחן מנטלי לא פשוט. עברנו שבועות ארוכים בדיונות של הנגב, ברישום פקודות מבצע, בטיפולים בלתי נגמרים בזחלים ובמנועים ובהמתנה להחלטה פוליטית, המתנה שיצרה מתח עצום. החטיבה שלנו, בפיקודו של אל"ם שמואל גונן (גורודיש), הייתה חוד החנית של אוגדת הפלדה בפיקודו של האלוף ישראל טל. המשמעת הייתה נוקשה, הציפיות היו בשמיים והתחושה הייתה שגורל המערכה כולה מונח על כתפינו. בראש הגדוד שלנו עמד סא"ל אהוד אלעד, מפקד נערץ שהשרה על כולנו ביטחון שאין שני לו. כקמב"ץ הגדוד, עבדתי אתו צמוד לאורך כל ימי ההיערכות והכרתי מקרוב את התוכניות, את המפות ואת האדם יוצא הדופן שהיה.

כאשר ניתן האות, טנקי ה"מגח" ("פטון") שלנו החלו לנוע בעוצמה מערבה. המשימה הייתה להבקיע את המערך המצרי המבוצר באזור ח'ן יונס ורפיח, לפתוח את ציר התנועה המרכזי בסיני ולנוע במהירות לכיוון אל-עריש. הנוף השתנה לנגד עיניי במהירות, מחולות הנגב לשדות מוקשים, תעלות נ"ט ותמרות-אש ארטילרית כבדה של האויב. הקרב הראשון היה הלם מוחלט למערכות החושים: הדיבור בקשר שהייתי אחראי עליו הפך למקוטע, פגזים התפוצצו מסביב והיכולת לשמור על קור-רוח, לנהל את תמונת הקרב הגדודית ולפקד תחת אש, הייתה המבחן האמיתי של כל מה שלמדתי.

בשעות אחר הצהריים הגענו אל מתחם הג'ראדי – מתחם צר, מבוצר ומלכודת-אש קטלנית, שחסמה את הדרך לאל-עריש. הלחימה שם הייתה אכזרית, פנים-אל-פנים, מול מערכים מצריים מחופרים היטב שהפגינו התנגדות עיקשת. הייתי שם, בטנק הפיקוד, ממש לצידו של המג"ד אהוד אלעד. הטנק שלנו הוביל את ההסתערות קדימה לתוך התופת, כשאני מנסה לתמרן בין רשתות הקשר, הדיווחים מהפלוגות והכוונת הכוחות בשטח. פגזים וצרורות נורו עלינו מכל עבר.

ברגע אחד נורא, ספגנו פגיעה ישירה של פגז או צרור בחלקו העליון של הטנק. אהוד, שעמד חשוף בצריח כדי לנהל את הקרב ולהוביל אותנו, נפגע קשות ונהרג לצידי במקום. באותו שבריר שנייה נפצעתי גם אני. הצריח התמלא בעשן שחור, תחושת-מחנק וערפל של כאב חד ופתאומי. למרות הרצון העז להישאר, להשתלט על רשת הקשר הגדודית ולנסות לארגן מחדש את תמונת המצב עבור הכוחות, הגוף כבר לא נשמע לי.

חולצתי תחת אש תופת מתוך תא הלחימה הבוער וקיבלתי טיפול ראשוני מציל חיים בשטח. עם רדת הליל בתום היום הראשון – כשהאופק של סיני עודו בוער ועשן הפגזים ממלא את האוויר – פוניתי לאחור אל העורף.

בזמן שרכב הפינוי לקח אותי מזרחה, הרחק משאון הזחלים והפיצוצים, תחושת האובדן הכבד על אהוד שנפל לצידי והחברים שנשארו מאחור התערבבה אצלי בהכרה היסטורית. מתחם הג'ראדי נפרץ, השער לסיני נפתח, והגדוד המשיך לדהור קדימה.

עבורי, הפקודה 'סדין אדום' כבר לא הייתה רק קוד צבאי או פקודת מבצע שרשמתי על המפה, אלא המקום שבו איבדתי את מפקדי ותרמתי את תרומתי הצנועה למלחמה, ששינתה את פני ההיסטוריה".

עמרם מצנע עוטר ב"עיטור המופת" על פועלו במהלך היום ההוא:

תיאור המעשה: במלחמת ששת הימים שרת סגן עמרם מצנע כקצין מבצעים בגדוד שריון. בקרב על מוצבי רפיח נפגע הטנק ממנו לחם והוא עצמו נפצע בפניו ובכתפו, אך המשיך להילחם. בהמשך הלחימה, בקרב על מערך אל ג'ראדי, נפצע סגן עמרם מצנע פעם שניה וזמן מה לאחר מכן נפצע פעם שלישית מרסיסים ולמרות זאת המשיך בביצוע משימתו. הוא הועבר לטיפול רפואי רק בגמר יום הלחימה הראשון בחצות. על מעשה זה הוענק לו "עיטור המופת", ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי.

מוסיף שלום גרין (מחזור י', חיפה 1962): "הגעתי לפיקוד הדרום ב- 1965 ובפרוץ המלחמה כהנתי בתפקיד קצין-המערך במחלקת המודיעין הפיקודית. תקופת ה'המתנה' תפסה אותי ואת יתר קציני המודיעין במרוץ צמוד מול המטכ"ל המצרי. הם מזרימים יחידות לסיני ואנחנו עסוקים באיתורם ופענוחם בשטח, תוך עדכון המפות. לא היה לנו מושג מתי תפרוץ המלחמה, אולם בלילות האחרונים לפני המלחמה נהגנו לעלות ללשכת האלוף ולהמתין לעדכון אודות החלטת הממשלה. כידוע הם החליטו לבסוף, לאחר כניסת משה דיין לתפקיד שר הביטחון ובאישון לילה יצאה שיירת החפ"ק הפיקודי לפתחת רפיח והתמקמה באזור ניר יצחק.

כל החזית הייתה בצפייה לפקודת 'סדין אדום' שפירושה היה 'התקפה, התקפה סוף'…

האות ניתן והודהד ברשתות הפיקוד ועד היום אני זוכר את הצמרמורת למשמע הפקודה. שלב ההכנות הסתיים והחל שלב ההוכחות, עד כמה היינו מדויקים בתמונת המצב שהצגנו לגבי הערכות הצבא המצרי. החזית נעורה לחיים והחל היום הגורלי, שבסיומו הגיעה חטיבה 7 לפאתי אל-עריש תוך שהיא מבקיעה מערך דוויזיוני, שגילה התנגדות עיקשת".

בתמונה ניתן לראות את חפ"ק אלוף הפיקוד. על הזחל"ם הזה, למוד קרבות ממלחמת העולם השנייה, התמקמה חבורת הפיקוד ומשם נוהלה – תוך כדי תנועה – המערכה כולה.

ללא ספק היה יום זה מטלטל. ואיך אפשר ללא השיר הזה, שאיפיין כל-כך את התקופה… ואת אלבומי הניצחון. לשיר היו כמה ביצועים, בחרנו ב"דודאים"

אוגדה 252 בשבילי לבנון

כותב לנו תא"ל (מיל') רון כתרי (מחזור ט"ו, חיפה 1970):

"חורף 1981. התמניתי, משאת-נפשי, לתפקיד קמ"ן אוגדה 252, היא 'אוגדת סיני'. את החפיפה הקצרה מאד עם קודמי בתפקיד, סא"ל חיים יפרח ז"ל (שהלך לעולמו לא –מכבר), הגעתי לבצע  ב…צפון רמת הגולן, במחנה ווסט. זאת למה? משום שהאוגדה שלנו שובצה בתכנונים המבצעיים של פיקוד הצפון, במתכונות שונות, למקרה שיידרש צה"ל לצאת למבצע בלבנון. במשך כחצי שנה, 'טורטרו' יחידות האוגדה (פעמים מפקדות, פעמים עם הגייסות) מקדמת-סיני ומערב הנגב לרמת הגולן, הלוך ושוב ואף לקו בסכיזופרניה קלה… כך, זכתה האוגדה שלנו לכינוי 'סינרמה' (סיני-רמה וחוזר חלילה…) וליצני האוגדה אפילו ידעו לספר שמפתחים מוביל טנקים חדש, דו-ראשי… שישפר היעילות בסיבובים בחזרה.

בששה ביוני, אחרי ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, ניתנה הפקודה ומבצע 'אורנים' יצא לדרך בכמה מאמצים אוגדתיים, לטהר את מרחב דרום-לבנון בואכה הבקאע, הרי השוף ומרחב החוף. האתגר הפלשתיני הוכח כזעום ויח' ה'פתח' ויתר הארגונים נסוגו צפונה. מצד שני, מצאו הסורים סיבות טובות (ובהן איום על דמשק ?!) להניע ללבנון שתי דיביזיות משורינות (1,3) וכמה אגדי-קומנדו לכיוון הבקאע, להרי השוף ולמרחב ביירות והחוף הלבנוני. לא אלאה אתכם בעלילות-גבורה, כי אם אשתף בכמה אנקדוטות:

# מוזר מאד היה לצפות בפסגות ובמדרונות החרמון כשהם מושלגים… בקיץ!?! זאת משום שנערכנו מצפון לרכס, שנישא מדרום לנו, בעורפנו…

# גדוד ה-חי"ר הלבנוני, שחנה ברשיא אל-ואדי, במצודה נישאת מעל העיירה, קיבל פנינו במאור-פנים: דובדבנים קרים ומיץ תפוזים צונן בקופסאות קרטון דמויות-פירמידה. הם אפילו לא הפגינו עלבון, עת נשלחנו להחרים מהגדוד את כלי-הנשק שלו והסתפקו בתמיהה… זו השתלבה בשלנו ולשמחתנו, אחרי יומיים-שלושה, בוטלה ההוראה וכלי הנשק הושבו לנשקיית המצודה. המג"ד (רס"ן נוצרי) והקמ"ן שלו (סרן דרוזי גדל-גוף) היו חביבים ושיתפו פעולה לשלום הגזרה שלהם, כמיטב יכולתם.

# מידע מודיעיני דחוף, שהגיע לידינו מסוכנים של יח' 504, התריע על כוונה לירות רקטות לכיוון יישובינו באצבע הגליל, בטווח הזמן המיידי. יצאנו בחופזה ליעדים שנמסרו לנו, ללכוד את הזוממים-רע… והנה, נשמעו שני 'בומים', נראו שובלי אש ואח"כ – הדי נפילות מדרום לנו, במרחב קריית שמונה. היורים, חברי ארגון חצי-צבאי קומוניסטי, אמנם נלכדו עם המשגרים המאולתרים שלהם (ראו התמונה, בבוקר שאחרי…), אך תסכולנו היה רב: הכרזתו החגיגית של ראה"מ בגין בדבר 'שקט ליישובי הצפון, לארבעים שנה' (מזכיר 'ניצחון מוחלט', נניח ?!…), אותגרה בשתי קטיושות, ימים ספורים לאחר פרוץ המלחמה.

# וכאב אישי: רכזי שב"כ נשלחו לתגבר את צה"ל בגזרות השונות. נודע לי שחברי הטוב, עוד מימינו באל-עריש עשור קודם לכן, יחזקאל חורש ז"ל, הוצב במפקדת צה"ל בעיר צור. הפצרתי בו לבקש העברה לגזרתנו. אחרי לבטים, העדיף להישאר שם… ב-11 בנובמבר 82 נהרג חורש בפיגוע הרצחני. כמה עצוב וחבל…"

מטפס בסולם – איוב כיוף מתמנה למח"ט גולני

הנה מקבץ תמונות וברכות

ראש 'המוסד' מסיים את תפקידו

דדי ברנע, (בוגר מחזור ט"ו, פלוגת "סיני", תל אביב 1983) שכיהן בראש 'המוסד' מיוני 2021 ועד תחילת יוני 2026, סיים את תפקידו. עמותת הבוגרים מברכת אותך על שרות רב שנים ומצדיעה לך !!!

כאן חדשות | דדי ברנע עמד בראש המוסד באחת התקופות המאתגרות ביותר של מדינת ישראל, אם לא המאתגרת שבהן: מלחמה עם איראן, מלחמה עם חזבאללה, מלחמה בכמה חזיתות. הוא מסיים בהצטיינות שלושים שנות שירות בארגון החשוב הזה, שהיה שותף להישגים פנומנליים: מבצע הביפרים, חיסול נסראללה, איראן ועוד. יחסיו עם ראש הממשלה התאפיינו בשיתוף פעולה ובהערכה הדדית, לצד מתחים לא מעטים. פרטים ששמענו בשיחות סגורות ומידע חדש על אקורד הסיום של ברנע – בכתבה של איילה חסון, מתוך חדשות השבת 06.06.26

מצטיינים

"מצטייני הרמטכ"ל" – עמותת הבוגרים מברכת את בוגרינו, מצטייני הרמטכ״ל ביום העצמאות ה-78 !

רס״ן ת׳, בוגר פל׳ "חץ" (מחזור נ״ט, 2013) ורס״ן ש׳, בוגר פל׳ "דורי" (מחזור ס״ד, 2018).

ברכות גם לבוגרנו אלון חנין בוגר פל' "חץ" (מחזור נ"ט חיפה, 2013) המשרת ביחידת מתאם פעולות הממשלה בשטחים.

"שיר המעלות" בנורמנדי

בוגרים ממחזור ט"ז (1970, חיפה) יצאו לטיול קבוצתי לנורמנדי. תא"ל (מיל') דודו צור שלח לנו 'קליפ' מחמם-לב, איך שרים בני-המחזור בארוחת שישי בנורמנדי, כמסורת הפנימייה, את "שיר המעלות". עבור בוגרי המחזורים הצעירים, דרוש כאן הסבר קצר: פעם, לפני שנים רבות (כמו שפותחים אגדות ילדים…) היו נשארים השוחרים בפנימייה בסופי שבוע. בשנות השישים, יצאנו הביתה כל שבת רביעית. לפיכך היה חדר האוכל מלא בימי שישי בערב מפה=לפה, כאשר שוחרי כל הפלוגות הסבו ליד שולחנות יחדיו. האוכל היה מוכן, אבל … היה מנהג, לפיו שרנו את "שיר המעלות" לפני האוכל. היום, עם ההקצנה, זה נשמע אולי כמנהג של "הדתה", אז – אפילו לא חשבנו בכיוון… הנה הגרסה המקסימה של המחזור. לא פלא שהם שרים יפה, שהרי הם התאמנו על זה משהו כמו שלוש-ארבע שנים …

מכיוון שכבר נדרשתי לנושא הזה בעבר אני מכיר את הביצוע המקסים של חנן יובל לשיר הזה. אנחנו מצרפים כאן, על מנת "להרים" למחזור, את הביצוע שלו ב"פסטיבל ישראל" 2005 בליווי התזמורת הסימפונית רשות השידור. מצאתי גם כי המקהלה הנפלאה היא מקהלת "אורטוריו" ירושלים. אל תמהרו לדלג הלאה, עיצמו את העיניים לשלוש דקות והפליגו לזכרונות רחוקים על החיים התמימים בפסגת הכרמל, חיים איכותיים שממרחק השנים רק מעצימים את הגעגוע לימי-התום של אז.

תודה לכם, בני מחזור ט"ז חיפה (ובנות הזוג), על שחיברתם אותנו בדרככם לשיר המרטיט הזה.

"קפה דילמה" – קו 300

ב-14 במאי 2026 התקיים אירוע נוסף במסגרת "קפה דילמה", במסגרתו מציג אחד הבוגרים דילמה, אתה התמודד בעברו ומתקיים דיון בקבוצות-שוחרים, לגבי דרכים שונות לפתרון הבעיה. הפעם, הוצגה דילמה איתה התמודד תא"ל (מיל') דובי גזית, (בוגר מחזור י״ג 1967 חיפה) אשר כיהן כמח״ט עזה בעת שהתרחש אירוע האוטובוס בקו 300. דובי סיפר כי הוא זה שהחליט לעצור את דהירת האוטובוס לכיוון מעבר רפיח בירי, תוך סיכון הנוסעים הלכודים בו ובניגוד לפקודות שהיו נוהגות באותה עת.

וכך כותב לנו דובי גזית על הדילמה (תודה על המאמץ והטורח):

"קבלת החלטות היא אתגר עצום. ישנן החלטות 'קלות', שלכאורה הן מובנות מאליהן. אני מתייחס להחלטות מסוג אחר, כאלו שאפשר ותהיינה להן השלכות מרחיקות לכת. החלטות המתקבלות כאשר ישנה אי-ודאות, האם ההחלטה נכונה או מתאימה למקרה או למצב עת היא נלקחת. החלטות, שלרוב הדבר היחיד הקובע לגביהן הוא מבחן התוצאה. חלק מההחלטות חייבות להתקבל ולהתבצע תוך שניות וחלק אחר הן החלטות שאפשר ויש זמן לבחון חלופות ולהחליט על ההחלטה שנראה שיתרונותיה עולים על הסיכון או על הנזק העלולים להיגרם מתוצאותיה.

שעת ערב מוקדמת. אני במפקדה הצבאית בח'ן-יונס בפגישת עבודה עם המפקד, סרן כליפה. מתקבלת הודעה לא ברורה ממפקדת החטיבה כי אוטובוס עושה דרכו מכיוון אשדוד דרומה וכפי הנראה הוא נחטף בידי מחבלים. הנוסעים הם בני-ערובה ומתנהל אחריו מרדף משטרתי. אני מורה למפקדת החטיבה להקים מחסום במעבר ארז ולהציב מחסומים נוספים בכניסה למחנה הפליטים ג'בליה.

אני מתחיל לנסוע צפונה. מקבל הודעה מהמבצעים כי האוטובוס פרץ את החסימה במחסום ארז. כעבור דקות מתקבלת הודעה נוספת כי חסימה שמוקמה בצומת למחנה הפליטים ג'בליה נפרצה אף היא. המבצעים מודיעים לי כי המשטרה חוסמת את הציר דרומה באזור העיר עזה וכי הועמדה משאית לרוחב הכביש והציר חסום. מצטרף אלי כוח של פלוגת חיילי מילואים, היושבת באזור מחנות המרכז ( נוציראת ובוריג'). המבצעים מודיעים כי האוטובוס עקף את מחסום המשאית בעזה, עלה על אי-התנועה והוא ממשיך בנסיעה דרומה.

בעוד  מספר דקות הוא יגיע לאזור בו אני נמצא. אני מורה לכוח להציב דוקרנים על הכביש. אנחנו מציבים את המחסום באזור משטרת המחנות. הנחישות שמגלה האוטובוס בדהירתו דרומה מדאיגה אותי. באם יצליח לעבור את הגבול למצריים באזור רפיח ועמו בני ערובה ישראלים – זהו מצב שיקשה מאוד להתמודד אתו. אני מורה למפקד רפיח לפרוס כלים לחסימת הכביש בצומת רפיח.

האוטובוס מתקרב. עולה על הדוקרנים וממשיך בנסיעה. בהחלטה מיידית אני פותח באש לעבר הגלגלים ונ.נ. בט"ש של כח המילואים יורה אף הוא לכיוון המנוע. האוטובוס נעצר. קופצים ממנו מספר נוסעים. אני רץ לעבר האוטובוס. בפתח עומד מחבל צעיר. בידו חפץ שאיני מצליח לזהות. הוא צועק לעברי ( בעברית) 'שחררו 500 אסירים'. אני מנסה להרגיעו ואומר לו כי אני הולך להעביר את הדרישה לממונים עלי.

בתחקירים שלאחר האירוע, עלה נושא הירי לעבר האוטובוס. הסברתי כי אף שהירי עלול היה לסכן את בני הערובה באוטובוס, הנה החשש פן יצליח האוטובוס לעבור את הגבול למצריים, עלול היה לסבך את המצב ( המורכב בלאו הכי) עוד יותר. סיכום התחקירים היה, כי פעלתי כשורה ובהתאם למצב בשטח".

הנה קצת רקע ותזכורת על פרשת קו 300 (על פי 'ויקיפדיה'):

ביום חמישי, 12 באפריל 1984, הגיעו ארבעה מחבלים פלסטינים בני 18 חמושים בסכינים מרצועת עזה לאשדוד. המחבלים עלו בתחילה כנוסעים על אוטובוס בינעירוני בקו 300 של "אגד" אשר היה בדרכו מתל אביב לאשקלון ובו 41 נוסעים. המחבלים השתלטו על האוטובוס זמן קצר לאחר שהאוטובוס עזב את התחנה, בשעה 7:30. במהלך ההשתלטות נפצע קשה אחד מנוסעי האוטובוס. החוטפים החזיקו ברשותם מזוודה וטענו כי מדובר במזוודת נפץ אותה הם איימו לפוצץ. החוטפים אילצו את האוטובוס לשנות את כיוונו ולנסוע לעבר הגבול המצרי. זמן קצר לאחר החטיפה, שחררו החוטפים את אסתר (אתי) בן חור, אחת הנוסעות, שהייתה בהריון. אסתר ירדה מהאוטובוס דרומית לאשדוד. אסתר תפסה משם טרמפ לתחנת דלק ומשם דיווחה לרשויות על החטיפה. כתוצאה מכך יצאו כוחות צה"ל ומשטרת ישראל למרדף אחר האוטובוס^[1]. האוטובוס, אשר נע במהירות של 120 קמ"ש, פרץ דרך שני מחסומים פשוטים, עד שכוחות צה"ל ירו לעבר צמיגיו והצליחו לעצור אותו סמוך למחנה דיר אל בלח שברצועת עזה, רק 10 קילומטרים צפונית לגבול עם מצרים. כאשר האוטובוס עצר הצליחו חלק מהנוסעים לברוח ממנו דרך דלת פתוחה. בעיצומה של ההתקהלות החלו אנשי תקשורת ישראלים להתאסף במקום. כמו כן נכחו במקום הרמטכ"ל משה לוי, שר הביטחון משה ארנס וראש השב"כ הישראלי אברהם שלום. החוטפים, שהחזיקו את נוסעי האוטובוס כבני ערובה, דרשו לשחרר 500 מחבלים אנשי פת"ח הכלואים בישראל, ושישראל תאפשר להם לעבור למצרים. החוטפים טענו שלא יהססו לפוצץ את מזוודת הנפץ שברשותם ולהרוג באופן זה את הנוסעים. עם התקדמות המשא ומתן, הגיעו אנשי השב"כ בזירה למסקנה שהחוטפים מתנהגים כחובבנים, ואחד מהם אף ציין ש"זה קצת מגוחך לקרוא לזה פיגוע חטיפת בני ערובה", וכי הארבעה לא מהווים סיכון ממשי.

לאחר משא-ומתן ממושך בסביבות השעה 7:00 בבוקר ב-13 באפריל, פרץ כוח מיוחד של סיירת מטכ"ל בפיקודו של תת-אלוף יצחק מרדכי אל האוטובוס תוך כדי ירי לעבר החוטפים מבעד לחלונות האוטובוס. במהלך מבצע ההשתלטות הצליחו החיילים להרוג שניים מהחוטפים (מחמוד קבלאן ומחמוד ברכה), ללכוד את שני החוטפים הנוספים (מג'די אבו ג'אמע וסובחי אבו ג'אמע^[3]), ולשחרר את בני הערובה. בפעולת ההשתלטות נהרגה נוסעת אחת מאש צה"ל, החיילת אירית פורטוגז ז"ל ושבעה נוסעים נפצעו.

לימים שימשו התמונות, אשר פורסמו בעמוד הראשון של עיתון "חדשות", עדות מכרעת כי לפחות מחבל אחד נלכד כשהוא חי וכך נפתחה פרשת "קו 300", אשר אנחנו נמנעים מלצלול כאן לתוכה ושאינה קשורה לאירוע-הדילמה שהוצג בפני השוחרים.

ובונוס…המלצת רון כתרי בעניין זה: "אני מקליט כעת, בספרייה לעיוורים וכבדי-ראיה, את ספרו של כב' השופט העליון ומי שהיה היועץ המשפטי לממשלה יצחק זמיר, 'קו 300'. תיאור מפורט של הפרשייה המטלטלת הזו, מזווית ראייתו. מומלץ למתעניינים" !!

על הזיכרון – גלית וולדמן

אמא גיבורה. גלית ולדמן, אמם של שלושה פנימיונים: רס"ן אריאל בן משה ז"ל שנפל בקרבות ה – 7 באוקטובר בעוטף, של סרן שביט בן משה שלחם מאות מטרים ספורים מאריאל ונפצע קשה באותו יום ושל אדר, שוחר בפנימייה, בפלוגת "צור".

פלוגת "יסעור" – שלושים שנה ליום הספורט המסורתי

ב 30 במאי נערך בפנימייה יום הספורט המסורתי אותו מארגנת פלוגת "יסעור" (מחזור ל"ז, חיפה 1991) מזה שנים רבות. ביקשנו מאייל מחל לכתוב מספר מילים על האירוע, שהפך למסורת שנתית.

"יום הספורט של פלוגת 'יסעור', מחזור ל"ז, התחיל כפרויקט הנצחה בשנת 1996 לזכר בוגרי הפלוגה אשר נפלו במלחמות ישראל, שנה אחת לאחרי נפילת ראשון בוגרינו – ירון ויונטה, אשר נהרג בטיסת אימונים בשמי הנגב מעל נחל צין. ירון היה נווט F-15 "בז", בטייסת 106 "חוד החנית". שנה אחת חלפה ובפברואר 1997 נהרג הבוגר השני שלנו – ירמי כהן, מ"פ ג' בגדוד 53 'סופה', עוצבת 'ברק' 188. ירמי נהרג באסון המסוקים, בדרכו לפקד על מוצב הבופור. בשנת 2002, במהלך מבצע 'חומת מגן' בגזרת העיר ג'נין, הוביל משה (מוסא) גרסטנר את חייליו בקרבות לכיבוש מחנה הפליטים. בקרבות אלו נהרג מוסא מאש האויב. מוסא שירת כמ"פ המסייעת בגדוד 7020, חטיבה 5 מילואים של 'גבעתי'.

כאז כן היום, אנו זוכרים ומוקירים את שלושת חברינו לספסל הלימודים ולהגנת ישראל, בקיום יום ספורט לזכרם, הנערך בפנימייה באחת השבתות הסגורות בתחילת הקיץ. בשנים האחרונות, עת בגרנו ואף קצת הזדקנו, מועבר הלפיד לדור ההמשך – בנינו ובנותינו, חלקם בוגריי הפנימיה בעצמם, אשר לוקחים חלק פעיל במשחקים מול חניכי הפנימייה.

בהזדמנות זו נוקיר תודה לפנימייה ולמפקדיה לאורך השנים (30 שנים, למעשה) על שיתוף הפעולה והעזרה בקיום יום הספורט. ותודה גדולה נוספת לאחד והיחיד – שי רביב, האיש והאגדה".

ולסיום, מקבץ תמונות מיום התחרויות, בהשתתפות פעילה של דור ההמשך…. זו כוחה של מסורת !!

אייל מחל בשם פלוגת "יסעור"

מעקב – עבודות הבינוי ב'מרכז למנהיגות' – מתקדמות כמתוכנן

בישיבת המעקב התקופתית של צוות המעקב של העמותה בראשותו של חיים דנון (חיפה, מחזור ', 1964) דווח כי עבודות ההריסה והחפירה הסתיימו וכי שלב הצבת הכלונסאות מתקדם יפה, כמתוכנן. אנחנו שמחים לדווח כי, להתרשמותנו, מטפל בפרויקט הזה צוות מסור, שמבין את החשיבות של המבנה למורשת הפנימייה ולעמותה. רשמו נא לפניכם: מועד צפוי לסיום – אפריל 2028.

מעשים טובים – סיפור מרגש

מצאנו את הסיפור הזה בקבוצת "מעשה טוב אחד ביום". התרגשנו ומצאנו נכון לספר.

הם רק חיפשו מקום לשים בו את הראש אחרי ימים ארוכים של מילואים בגולן, אבל הטלפון שהם קיבלו ממנהלת הקבלה של מלון "פרא" הולך להשאיר אתכם עם דמעות בעיניים.

תנו לכם לדמיין. צוות של חיילי מילואים עייפים נקלעים לאילוץ ומחפשים בדחיפות מקום לישון. הם פונים למלון היוקרתי "פרא", אבל התשובה מעבר לקו מאכזבת: המלון מלא עד אפס מקום. לכאורה, כאן הסיפור היה אמור להסתיים, אבל אז הטלפון צלצל.

על הקו הייתה הילה, מנהלת הקבלה של המלון. היא לא התקשרה מהקופה, אלא מהנייד האישי שלה. היא פשוט לא יכלה לשאת את המחשבה שהלוחמים יישארו בחוץ והציעה להם את הדבר הכי מטורף שיש – לבוא לישון אצלה בבית הפרטי.
תקראו את זה שוב. מבינים מה קרה פה? כשהחיילים ההמומים הודו לה וסירבו בנימוס כדי לא להטריח, הילה סירבה לוותר עליהם. היא הזמינה אותם לארוחת ערב יוקרתית במסעדת המלון – הכל על חשבון הבית. הלוחמים היו בשוק: "קיבלנו את היחס הכי אוהב שיש, הכל נעשה בחיוך. ערב שלא נשכח בחיים".
המסר כאן הוא פשוט ומנצח. יש לנו עם של מלאכים. האנשים שבלי שום חובה, פשוט פותחים את הלב ואת הבית כדי להגיד תודה למי ששומר עלינו.

r

פינת נוסטלגיה

כותב לנו תא"ל (מיל') יום טוב תמיר (מחזור ח', חיפה 1962):

".. לא יודע מי מכם ביקר במסילה החיג'אזית ( 1905) בקטע ברמת הגולן לאורך הירמוך, כולל מנהרה של 200 מטר, לא רחוק ממצפור ינון ( ע"ש ינון שלנו, שנפל בעזה). ביקרתי שם היום. בזמנו חשבתי לארגן לפורום 'נערי מזוז' ביקור שם".

על זה מוסיף סא"ל (מיל') חיים דנון (מחזור י', חיפה 1964): "… באחת התעסוקות בדרום רמת הגולן לאחר 'מלחמת יום הכיפורים' ישבה מפקדת הגדוד באל-על. נתבקשתי לפתוח את הציר של הרכבת החיג'אזית ואכן, הלכתי רגלית עם כעשרה מחיילי הגדוד, כולל אנשי הנדסה, שבדקו אפשרויות מיקוש בתוך המנהרה. זו הייתה חוויה חד פעמית, באשר היתה זו הפעם הראשונה שכוח צבאי עבר במנהרה אחרי 'מלחמת ששת הימים'. זו הייתה חוויה מעצימה וחשנו את משק כנפי ההיסטוריה"

הנה קובץ תמונות מהסיור, שערך שם יום טוב:

איתן דביר – ספר חדש

כותב לנו בוגרנו איתן דביר (מחזור י"ח, חיפה 1972).

"… אחרי תקופה ארוכה של עבודה, אני שמח לשתף שהספר שלי עלה סוף סוף ל'אמזון'. שם הספר הוא The Coordinator — מותחן גיאו־פוליטי שעוסק בשאלה איך מתעצבים אירועים עולמיים מאחורי הקלעים".

What if the world's crises are not chaos, but design?
Across continents, governments fracture, markets collapse, wars ignate, and alliances shift.
Behind the noise stands one unseen strategist known only as the Coordinator.
He does not rule from throne or command armies in public.
Instead he moves nations: through pressure points:
migration, energy, trade, fear, timing, and human weaknesses.
As intelligence agencies begin to detect a hidden pattern behind global events, the search begin for the man
who may be reshaping the world from the shadows. But the deeper they investigate, the more they uncover a disturbing truth: in the modern age, the greatest power may belong not to presidents, generals, or billionaires, but to the one who understands systems better than anyone else.

ומוסיף איתן: "אם יצא לכם לקרוא, אשמח מאוד שתכתבו תגובה ב'אמזון'".

"בהשקט ובבטחה" – נתראה בעלון הבא

המערכת