עלון הפנימיונים 2026/04 – של קהילת הפנימיונים

דבר המערכת – בין זיכרון לתקומה

עמותת הבוגרים של הפנימיות הצבאיות בחיפה ותל אביב שמחה להציג עוד מהדורה חודשית של "עלון הפנימיון".

העלון שהינו מידעון של הבוגרים, השוחרים והידידים מגיע אליכם בשבוע האחרון של כל חודש ויכלול מגוון נושאים הקשורים בקהילת הבוגרים, הידידים והשוחרים. העלון פותח במה לכלל חלקי הקהילה ובכללם שוחרים, בוגרים, מחזורים וידידים המעוניינים לשתף את הכלל בפעילויות וביוזמות מעניינות.

הפעם, יצרנו עלון מיוחד ומרגש: פרי יוזמתה של רון מונק, צלמת-הבית של העמותה, שאחראית גם על הפרסום שלנו ברשתות החברתיות. בתהליך הכנת החומר לקח חלק גם ארז לב רן (פל' "גבע", מחזור ל"ד, 1988 חיפה). רון מביאה לנו שלושה ראיונות מיוחדים, או כפי שהגדירה, במילותיה-שלה :

המיזם נקרא "בין זיכרון לתקומה" והוא מביא "סגירת מעגל" היסטורית בין מדינת ישראל לגרמניה – דרך העיניים, היוזמה והעשייה של בוגרי הפנימייה. ריכזתי את הפרויקט לשלושה חלקים:

חלק א' (שנות ה-60): המשלחת להבאת טנקי ה"פטון" לישראל. ראיינתי את תא"ל (במיל') יום טוב תמיר (מחזור ח', 1962 חיפה), שמספר על המשלחת החשאית של קציני צה"ל, שיצאה בחשאי לגרמניה כדי ללמוד על הטנקים, כולל החוויה המצמררת של לבישת מדים גרמניים מול קצינים ששירתו בוורמאכט, פחות מ-20 שנה אחרי השואה.

חלק ב' (העשור הקודם): אל"ם (במיל') יפתח קליינמן (מחזור לו', ) מספר על הובלת פרויקט "מעיל רוח" מטעם רפא"ל. ההיפוך ההיסטורי, שבו מערכת הגנה ישראלית מותקנת על טנקי "לאופרד" ומגנה על חייהם של חיילים גרמנים.

חלק ג' (ימינו-אנו): פרויקט "חץ 3" והפיכתו למבצעי בגרמניה. חלקם של בוגרי הפנימייה הצבאית – מפקד חיל האוויר לשעבר הרצל בודינגר ז"ל (מחזור ז', 1961 חיפה) שדחף את הפרויקט בראשיתו ומנכ"ל משרד הביטחון, האלוף (במיל') אמיר ברעם (מחזור ל"ד, 1988 חיפה), שמסר את המערכת על אדמת גרמניה כבן לניצולי שואה. לחלק זה צירפתי גם טקסט אישי של מהנדסת בכירה בפרויקט, שמתארת את הפריסה ביער בגרמניה.

התמונה הראשית

שדרת האלופים בקמפוס הפנימייה הצבאית בחיפה: כל אלוף מוזמן אישית לטעת עץ בשדרה. היא כוללת גם עצים שניטעו על ידי בעלי דרגות מקבילות בארגוני ביטחון אחרים: "המוסד", השב"כ והמשטרה

שיטוט לאורך השדרה הוא כמו דפדוף בספר ההיסטוריה של מדינת ישראל. מכאן יצאו האנשים שהשפיעו רבות על מצב האומה, בתקופת כהונתם.

בין זיכרון לתקומה – פרויקט מיוחד

חלק א – פחות מ-20 שנה אחרי השואה – בוגרי הפנימייה במשלחת חשאית לגרמניה

בערב יום השואה, כשזיכרון השואה והגבורה עומד במרכז, אנחנו מבקשים לחזור לאחד הסיפורים המרתקים בתולדות בוגרי הפנימייה. בשנת 1964, פחות מ־20 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, נשלחה משלחת חשאית של צה"ל לגרמניה כדי לקלוט את טנקי ה"פטון" האמריקאיים, שלימים נקראו בצה"ל "מגח" באותם ימים, למדינת ישראל לא היו עדיין יחסים דיפלומטיים רשמיים עם גרמניה ופצעי-השואה היו עדיין  פתוחים וכואבים. בכל זאת, נוכח הצורך הביטחוני הדחוף לחזק את השריון הישראלי, יצאו קצינים מצטיינים ללמוד – דווקא על אדמת גרמניה, בסודיות מוחלטת – את הפעלת הטנק החדש, שהיה אמור לשנות את פני המערכה.

על 13 הטנקיסטים חברי המשלחת, נמנו שלושה בוגרי מחזור ח׳ (1962) של הפנימייה הצבאית בחיפה: תא״ל (במיל׳) יום טוב תמיר, רס״ן אדם ויילר ז״ל וסרן (במיל׳) רוני מקלאוד ז"ל. שלושה בוגרים שנשאו עמם אל אדמת גרמניה לא רק שליחות צבאית, אלא גם מטען כבד, היסטורי ורגשי. הסודיות הייתה כה מוחלטת, עד כדי כך שחברי המשלחת נמנעו מלומר את המילה "גרמניה", וכינו אותה בינם לבין עצמם בקוד החשאי: "ארץ משה".

לקראת יום השואה, שוחחנו עם תא"ל (במיל') יום טוב תמיר, שהיה אז סמ"פ בגדוד 52, לשמוע ממקור ראשון על החוויה המטלטלת של קצין צה"ל על אדמת גרמניה באותם ימים. "אני בנגב, באמצע אימון, ופתאום שואלים אותי אם אני רוצה לנסוע לחו"ל. שאלתי לאן, ואמרו לי: אי אפשר לומר לך״. 

המפגש הראשון: המגפיים והצמרמורת. המשלחת נסעה "על אזרחי" וקיבלה מדי עבודה גרמניים, עם הגיעה לבית הספר לשריון "מונסטר לגר". "בדרך, ברכבת, כשכרטיסן הגרמני נכנס וצעק בגרמנית לבדיקת כרטיסים, המבט הלך מלמטה למעלה. קודם כל ראית את המגפיים, אחר כך את המעיל, ואז את הכובע. האסוציאציה הייתה מיידית ועשתה צמרמורת לכולנו״.

רס"ן אדם ויילר ז"ל והגנרל הגרמני. אחד הסיפורים הבלתי נתפסים מאותה משלחת קשור לרס"ן אדם ויילר ז"ל. אדם, יליד דרום אפריקה, היה בחור גבוה, בלונדיני ובעל חזות "ארית" לחלוטין. תמיר משחזר: "יום אחד פירקנו זחל של טנק. היינו צוות של שלושה – ביניהם אדם. פתאום הגיע גנרל גרמני, מפקד הבסיס. הוא ראה את אדם, שהיה נראה לו מ״שלהם״ והתחיל לצרוח עליו בגרמנית: 'איך אתה עובד איתם?! אתה צריך רק להסביר להם!' אדם הבין את הסיטואציה, שיחק אותה עד הסוף וענה לו 'כן, המפקד'. הגנרל לא הבין איך שלושה אנשים בצבעים שונים מגיעים מאותה מדינה. הם לא ידעו מאין אנחנו והם היו בטוחים שאנחנו בכלל ממרוקו. הם מעולם לא העלו בדעתם שאנחנו קצינים ישראלים, יהודים".

להיות טובים יותר מהגרמנים. חברי המשלחת הבינו שהם שם כדי להעביר מסר של גאווה ועוצמה. "דרשנו תוכנית אימונים מהבוקר עד הלילה. קמנו בחמש בבוקר לעשות ספורט בשלג ובכפור של מינוס 20 מעלות. הם חשבו שאנחנו משוגעים. רצינו להשיג גאוות יחידה, להראות להם שאנחנו – למרות שהם לא ידעו מאיפה באנו – מקצועיים וטובים יותר מהם". 

ברגן בלזן. שיא נוסף נרשם כשהמשלחת התעקשה לעצור את האימונים כדי לבקר במחנה הריכוז ברגן-בלזן הסמוך. "היו שם כמה קברי המונים של 50 אלף ויותר. ביקרנו שם בדממה מצמררת. התודעה של ברגן בלזן נשארה איתי. ההשפעה של זה הייתה שכולנו ידענו – אנחנו פה כדי ללמוד על הטנקים האלה, כדי שנילחם, ושלא תהיה עוד פעם שואה".

"כמה קשה לנו, כיהודים" – שיחת הסיכום. לקראת סיום ההשתלמות, הגיע לבסיס בגרמניה האלוף שמואל גונן (גורודיש). בארוחה חגיגית, מול כל סגל הפיקוד הגרמני, נשא גונן נאום בעברית, ואמר: "כמה קשה היה לנו, כיהודים, לבוא לכאן'", נזכר תמיר. "המתורגמן שלנו פחד להגיד את המילה 'יהודים' מול הגרמנים, אז הוא השמיט אותה ותרגם רק 'כמה היה קשה לנו'. גורודיש, שהבין יידיש, קלט את זה וביקש ממנו לתרגם אותו מילה במילה. רק בפעם השלישית, בלית ברירה, המתורגמן אמר להם את המילה 'יהודים'". תגובתו של הגנרל הגרמני באותה שיחה, הייתה מצמררת לא פחות. הוא רצה להחמיא למקצועיות חסרת-הפשרות של הקצינים הישראלים, ואמר להם: "אתם מזכירים לנו את הצבא שהיה לנו פעם". אותם טנקי "פטון" שנקלטו בגרמניה הפכו לעמוד השדרה של השיריון הישראלי במלחמות "ששת הימים" ו"יום הכיפורים".

סגירת מעגל היסטורית: כמעט 60 שנה אחרי, המציאות התהפכה לחלוטין: ישראל של ימינו מוכרת מערכות הגנה מתקדמות לגרמניה, כדי להגן עליה והפעם – לא בחשאי.

חלק ב – הטנק הגרמני המוגן בעולם, בזכות פיתוח ישראלי

בפסקה הקודמת סופר על המשלחת החשאית לגרמניה בשנות ה-60, שבה נשלחו קציני צה"ל וביניהם בוגרי הפנימייה ללמוד בסתר על טנקי ה"פטון". הם לבשו מדים גרמניים, במטרה אחת – להביא לישראל יכולת להגן על עצמה. כמעט 60 שנה אחרי, יצאה מישראל משלחת נוספת לגרמניה. הפעם לא כדי ללמוד על טנקים, אלא כדי לספק להם הגנה.

לקראת יום השואה, שוחחנו עם אל"מ (במיל') יפתח קליינמן, (בוגר פל' "גבע", מחזור ל"ד, 1988 חיפה) ומי שהוביל מטעם רפא"ל את מערכת "מעיל רוח", וחתום על סגירת מעגל היסטורית: התקנת המערכת הישראלית על ה"לאופרד" – טנק הדגל של צבא גרמניה. כיום, קליינמן מנכ״ל חברת SpearUAV ובתפקידו הקודם סגן ראש חטיבת יבשה וים ברפא"ל, מערכות לחימה מתקדמות.

"ב-2010, כשהתחלנו להוריד את 'מעיל רוח' לשטח, זו הייתה מערכת חסרת תקדים", משתף יפתח. "'מעיל רוח' היא מערכת הגנה אקטיבית. בפעם הראשונה בהיסטוריה יש מכ"ם על טנק. המערכת מזהה טיל שמשוגר לעבר הטנק ותוך פחות משנייה, אוטומטית וללא מגע יד אדם, מנטרלת את האיום באוויר הרחק מהכלי ומזהה מאיפה היורה פעל. מאז הפעילות המבצעית הראשונה שלה ב-2011, המערכת הזו הצילה את חייהם של אלפי חיילים בישראל".

ההיפוך ההיסטורי: טכנולוגיה ישראלית על טנק גרמני ההצלחה המבצעית האדירה של רפא"ל וצה"ל לא נעלמה מעיני העולם ומי שהתעניין במיוחד היו הגרמנים. במקום משלחת חשאית שמגיעה לבקש ידע צבאי, מצא את עצמו יושב מול בכירי התעשייה הביטחונית של גרמניה (חברת "KMW") כדי להסביר להם איך טכנולוגיה ישראלית תשמור על חייהם של חיילים גרמנים. "הגרמנים הבינו שטנק ללא 'מעיל רוח' הוא פשוט לא רלוונטי יותר בשדה הקרב. הגרמנים אישרו אותנו, ומאות מערכות נמכרו באירופה. יש טקסים של משרד ההגנה הגרמני שבהם הם מתגאים בזה. צריך להבין את המשמעות: הטנק הגרמני לא יוצא היום מקו הייצור בלי 'מעיל רוח'. השרידות של הטנק הגרמני תלויה היום במערכת ישראלית".

האם בכל הזמן הזה, השואה במחשבותייך?  "משפחתי עלתה רגע לפני המלחמה, אך רוב משפחתם המורחבת הושמדה בשואה. דוד של אבא שלי, ניצול שואה, תמיד העריץ את הטכנולוגיה הגרמנית וגם אנחנו גדלנו להסתכל עליה כעל טכנולוגיה-עילאית. כשאתה מגיע לברלין ועובר ליד שער ברנדנבורג, ההיסטוריה תמיד שם. אבל מדינת ישראל עשתה דבר מופלא – היא לא נתקעה בעבר. היא הסתכלה על ההזדמנויות וידעה לקחת את שיתוף הפעולה הזה ולמנף אותו לבניין הכוח ולשרידות של העם היהודי".

סגירת המעגל הכפולה: נקמת ה"צ'יפטיין" הבריטי השיחה עם יפתח גילתה סגירת מעגל היסטורית נוספת, והפעם מול הבריטים: בסוף שנות ה-60, ישראל הייתה תלויה בטנקים זרים ורצתה לרכוש מבריטניה את טנק ה"צ'יפטיין". צוות ישראלי (שאותו הוביל בוגר פנימייה אחר, חיים דנון, יחד עם עוד שלושה חברים מאותו מחזור, חיים ברק, עודד ארז (ז"ל) מוקי קלמנוביץ (ז"ל), כולם בני מחזור י', 1964 חיפה) למד את הטנק, שיפר אותו, אך אז בריטניה הטילה אמברגו ומכרה את הטנקים המשופרים דווקא לאיראן ולירדן. בעקבות הבגידה הזו, ישראל החליטה לפתח את טנק ה"מרכבה" כדי לא להיות תלויה באף אחד.

"בשנת 2020," מספר יפתח, "כאחראי רכישת חברות ברפא"ל, הובלתי מהלך לרכישת מפעל הטנקים הבריטי בניוקאסל. זה היה אותו מפעל בדיוק שייצר את הטנקים, שבריטניה סירבה למכור לנו. כשחתמנו על הרכישה, הטלפון הראשון שעשיתי לא היה לאבא שלי, אלא לחיים דנון. אמרתי לו: 'חיים, סגרנו את החשבון. מדינת ישראל רכשה את המפעל של הצ'יפטיינים'.

לחשוב בגדול, מחוץ לקופסה. "מה שהפנימייה לימדה אותי, זה להסתכל על דברים בצורה ביקורתית ולחשוב מחוץ לקופסה" מסכם יפתח. "מי היה מאמין שמערכת ישראלית תהיה זו שתגן על טנקים גרמניים ואמריקאיים? מי היה מאמין שנבוא ליצרני הטנקים הטובים בעולם ונגיד להם להסתכל עלינו בגובה העיניים? זה מה שהפנימייה נתנה לי – את היכולת לחשוב בגדול, לא לפחד ולהוביל אחריך אנשים להישגים בלתי נתפסים".

ממשלחת חשאית למעצמה שרוכשת מפעלים בריטיים ומגנה על השריון הגרמני. זוהי התקומה.

חלק ג – מכירת החץ 3 לגרמניה
סגירת מעגל היסטורית נוספת הגיעה עם עסקת-הענק הביטחונית: הצבת מערכת ההגנה האווירית "חץ 3" על אדמת גרמניה. ישראל של ימינו פורשת מטריית-הגנה נגד טילים מעל שמי גרמניה ואירופה כולה.

טביעת האצבע של בוגרי הפנימייה
פרויקט "חץ 3", שהפך לאחד מסמלי העוצמה הטכנולוגית והביטחונית של ישראל, לא היה קורם עור וגידים ללא אנשי חזון שהבינו את חשיבותו. גם כאן, לאורך ההיסטוריה, נמצאים בוגרי הפנימייה: מי שדחף ואישר את פרויקט ה"חץ" בראשיתו בחיל האוויר, יחד עם מנכ"ל משרד הביטחון דאז, היה מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (במיל') הרצל בודינגר ז"ל, (בוגר מחזור ז', 1961 חיפה). 

עשרות שנים מאוחר יותר, מי שלקח חלק מרכזי והיה מהדוחפים והמובילים של עסקת הענק מול גרמניה בצד הישראלי, הוא אלוף (במיל') אמיר ברעם, (בוגר פל' "גבע", מחזור ל"ד, 1988 חיפה), מנכ"ל משרד הביטחון הנוכחי ולשעבר סגן הרמטכ"ל. בטקס רשמי בבסיס חיל האוויר הגרמני סמוך לברלין, חיבר ברעם בדיוק מצמרר בין זיכרון השואה להישג הנוכחי: "כדור שני לניצולי שואה, אני עומד כאן נפעם עמוקות, כי מערכת הגנה מפני טילים בליסטיים, שפותחה על ידי טובי המוחות היהודים… עומדת לסייע בהגנת גרמניה".

באור לתמונות: מערכת החץ, האלוף (מיל') אמיר ברעם, האלוף הרצל בודינגר ז"ל

"בלתי נתפס": עדות מהיער המושלג. כדי להבין את העוצמה הרגשית של הרגע הזה, שבו מערכת ישראלית הופכת למבצעית על אדמת גרמניה, לא צריך פרשנות. מספיק לקרוא את המילים שכתבה אחת המהנדסות הישראליות הבכירות, שהייתה שותפה לפיתוח חץ 3 וממובילות מכירת הפרויקט לגרמניה: "כמו כל כך הרבה רגעים במעלה הדרך, שוב אני עומדת בנקודה שהביטוי הכי הולם לה הוא 'בלתי נתפס'. איך אפשר לתפוס שחיל המוסיקה הגרמני מנגן את 'התקווה'? איך אפשר לתפוס, כשהקור חודר דרך כל השכבות התרמיות, כריות החימום והשמיכות, מה זה להיות ביער כזה בלי? ואיך אפשר לתפוס שמדינה בגודל גרגיר אורז על המפה, פורשת מטריית-הגנה על מעצמה אירופאית. ראשוניות, מעצם היותה כזו, היא תמיד מרגשת, אבל בראשוניות הזו יש כל כך הרבה ניצחון רוח, היסטוריה, גאווה, דוק של עצב ורוממות שקשה להכיל את הכל. פשוט בלתי נתפס".

סוף המסע: זיכרון. אחריות. תקומה. כשאנחנו קוראים את המילים האלה בערב יום השואה, המסע שעברנו כמדינה מתבהר במלוא עוצמתו. מהקצינים שהסתירו את זהותם ברכבת לגרמניה ב-1964, ועד לחיל המוזיקה הגרמני שמנגן את "התקווה" למרגלות טילים ישראליים שמגינים עליהם.

זהו לא רק הישג הנדסי או צבאי. זהו ניצחון הרוח. זוהי ההוכחה שזכרון השואה לא שיתק אותנו, אלא הפך למנוע שדוחף אותנו לבנות, ליזום, ולהבטיח – שלעולם לא נעמוד עוד חסרי מגן. ולתקומה הזו, פעם אחר פעם, שותפים גם בוגרי הפנימיות הצבאיות.