דבר המערכת

עמותת הבוגרים של הפנימיות הצבאיות בחיפה ותל אביב שמחה להציג עוד מהדורה חודשית של "עלון הפנימיון".

העלון שהינו מידעון של הבוגרים, השוחרים והידידים מגיע אליכם בשבוע האחרון של כל חודש ויכלול מגוון נושאים הקשורים בקהילת הבוגרים, הידידים והשוחרים. העלון פותח במה לכלל חלקי הקהילה ובכללם שוחרים, בוגרים, מחזורים וידידים המעוניינים לשתף את הכלל בפעילויות וביוזמות מעניינות.

חודש אוקטובר, פנים רבות לו. של פעמי-סתיו… ושל הפתעות אסטרטגיות, בקנה-מידה היסטורי, שהתרחשו עלינו: ה"מחדל" ב- 1973 וכעבור חמישים שנה ויום אחד נוסף, ה"מפץ" בעוטף עזה, ב- 2023. זהו החודש בו תלך ישראל לבחירות, מהגורליות ביותר בתולדותיה. כל אחד ואחת מאתנו יביע את דעתו, בפתק קטן, איך אנו רואים את הדרך לעתיד. כל אחד ואחת ובחירותיו, איש-איש להעדפותיו ותקוותיו. על דבר אחד צריך להסכים, גם בקהילה הזאת: חייבים לצאת מהבית ביום הזה, לממש את הזכות האזרחית להצביע ובכך לתרום את חלקנו, הצנוע אך המשמעותי, בעיצוב פני העתיד. צאו לקלפי !!

בחודש כזה, חשבנו שנכון להאיר את התקווה, הניטעת ופורחת באזור מוכה. ולא "סתם" תקווה, אלא כזו שעורר "פנימיון" בשם אהד כהן (מחזור מ"ט, חיפה 2003), אשר הקים את עמותת "עתיד לעוטף", אשר מצהירה כי "… יותר לא יחליטו עלינו בלעדינו". פנינו לאהד וביקשנו שיאיר עינינו אודות המיזם המדהים הזה. על כך קראו בהמשך.

פניה חשובה, לתשומת-לבכם: מזה מספר חודשים אנחנו מפרסמים בסוף העלון קריאה לתרומות. בעקבות הערות של בוגרים הוספנו גם אפשרות לייעד את התרומות לנושאים שונים. אנא מכם, תגללו עד לסוף העלון, הוציאו כרטיס אשראי ותרמו לעמותה, כל סכום כרצונכם, על המנעד שבין חצי מנה פלאפל לחצי קצבת זקנה... צחוק בצד, אבל התרומה הזאת חשובה לחוסן שלנו. הוראות הגעה ללינק לתרומה – מיותרות… פשוט תגללו עד למטה. תודה לכם.

ועוד עניין נוסף, נשאלנו פעמים רבות לגבי הפצת העלון. עמדת המערכת היא כי חשוב לתת לעלון הזה תפוצה רחבה ככל האפשר ואנחנו קוראים לכל אחת ואחד, להפיץ ברשתות הפרטיות שלו. לעמותת הבוגרים יש עניין להרחיב את המודעות הציבורית לקיומה של הפנימייה הצבאית ולפעילות קהילת הבוגרים, אז אנא… הרשות נתונה, או – כמו שלימדו אותנו במטווחים – "בזמנכם החופשי …אש ! "

המערכת: שלום גרין (0544-280808) ורון כתרי ( 0523-733888)

התמונה הראשית

התמונה ממחישה, יותר מכל, את החוסן של תושבי עוטף עזה ואת החיבור שלהם לקרקע. מתוך ההריסות, האובדן והכאב הם ידעו לחדש את החיבור לקרקע, שבה באים לביטוי העונתיות וההמשכיות.

זהו הנושא המרכזי בעלון הזה: סיפורו של "פנימיון" שהחל בפעילות ולא חיכה לאחרים ובכך יצר תקווה גדולה שצומחת מן ההריסות, בשלל צבעי הקשת.

התמונה, שצולמה כשנה לאחר האסון הנורא ההוא, היא של שדה פרגים ליד ניר יצחק, שם מגדלים אותם בשלל צבעי הקשת, לייצור זרעים. עוד אני כותב "שלל צבעי הקשת", עולה במוחי שורה מהשיר "אור וירושלים”, שכתב והלחין יוסף שריג: "והיא עולה בשלל צבעי הקשת”. "הגבעטרון" ביצע אותו לראשונה ב"יום ירושלים" ב-1972, במלאת חמש שנים לאיחוד העיר. הנה כך נשמעים "כל צבעי הקשת":

מאחורי השיר מצוי סיפור משפחתי מרגש. לפי עדויות אמו תקוה ואחיו צחקי, נסעה המשפחה בשנת 1965 מבית השיטה לירושלים, כדי לקבור את סבתו יוכבד, שביקשה להיטמן בעיר בה היו שורשיה. בדרך ירד גשם כבד, אך בעלייתם בשער הגיא, הפציעה השמש מבין העננים וקשת גדולה הופיעה בשמיים. אמו זכרה את ההתפעמות בעיניו של יוסף מהמראה. שבע שנים לאחר מכן, כשהוזמן לכתוב שיר ל"גבעטרון", נרקמה החוויה בשיר. זהו הרקע, כפי שהעידה המשפחה. כשנה וחצי לאחר הביצוע הראשון, ב־10 באוקטובר 1973, נפל שריג בקרבות ברמת הגולן, והוא בן 29. הוא היה קצין שריון ומוזיקאי. לאחר נפילתו הוענק לו "עיטור המופת" על גבורתו בקרב. רב סרן יוסף שריג

כתב וצילם – גרין

"עתיד לעוטף" – אהד כהן (מחזור מ"ט, חיפה 2003)

"איך זה שכוכב אחד מעז ?… איך הוא מעז …" כך שר מתי כספי ז"ל

אהד כהן, תושב העוטף, חווה את אירועי ה-7 באוקטובר על בשרו. כיתת הכוננות של אור-הנר, שם הוא מתגורר, לקחה החלטה אמיצה וחשה לסייע לקיבוץ ארז השכן, בבלימת המחבלים על גדרות הקיבוץ. במעשה הזה עזרו למנוע את חדירת המחבלים לתוך הקיבוץ. לאחר האירוע הנורא ההוא, שמלאו עתה שלוש שנים להתרחשותו, החליטו אהד וקבוצת חברים לקחת את גורלם בידיהם. כך נוצר ארגון "עתיד לעוטף". כאמור, ביקשנו מאהד לשתפנו אודות תהליכי ההקמה, המאבקים וההישגים.

כותב לנו אהד:

לא יחליטו עלינו בלעדינו – מהפנימייה עד לשיקום העוטף

אני כותב את השורות האלה מקיבוץ אור-הנר, הבית שלי ושל משפחתי, כמה קילומטרים מגבול רצועת עזה.

בימים הראשונים לאחר ה-7 באוקטובר, בעודי בכיתת הכוננות של הקיבוץ, מצאתי את עצמי מדבר עם תושבים, אנשי ציבור, שותפים וחברים מכל הארץ. כמעט בכל אחת מהשיחות האלה חזרתי על אותו משפט: "לא יחליטו עלינו – בלעדינו". באותם ימים עוד לא הייתה "עתיד לעוטף". היה בעיקר כאב עצום, חוסר ודאות ושאלה אחת גדולה: איך ייראה המקום הזה ביום שאחרי?

היה לי ברור שהמדינה תידרש להשקיע כאן מיליארדים, לקבל מאות החלטות ולבנות מחדש חלקים שלמים מחבל הארץ. אבל היה לי ברור גם שהאנשים שחיים כאן אינם יכולים להיות רק ״קהל יעד״ של תכניות ממשלתיות. אם מדובר בעתיד שלנו, אנחנו צריכים להיות שותפים בעיצובו. מתוך התפיסה הזאת הקמנו את ״עתיד לעוטף״. מה שהתחיל בקבוצה קטנה של תושבים הפך בתוך שלוש שנים לתנועה אזרחית אזורית, שפועלת בכל רחבי העוטף. המטרה שלנו פשוטה להגדרה, אך מורכבת מאוד לביצוע: לבנות כאן חבל ארץ בטוח ומשגשג .

אנחנו פועלים מול הממשלה, הכנסת, הרשויות המקומיות, החברה האזרחית והקהילות עצמן. אנו עוסקים בביטחון, בריאות, תחבורה, שיקום, תקציבים, מנהיגות אזורית, הנצחה ומורשת. לעיתים התפקיד שלנו הוא להיאבק בהחלטה, לעיתים לחבר בין גורמים שלא דיברו זה עם זה ולעיתים להביא נתונים מהשטח אל שולחנם של מקבלי ההחלטות. במקרים אחרים אנחנו עובדים דווקא כתף אל כתף עם המדינה, מתוך ניסיון לגרום למערכת לפעול טוב יותר עבור התושבים. בשלוש השנים האלה הצלחנו, יחד עם שותפים רבים, לסייע במניעת קיצוצים של מיליארדי שקלים מתקציבי השיקום, לקדם שני חוקים ותיקון חקיקה, להוביל מאבק ציבורי משמעותי על שירות הרכבות לעוטף, לפעול בנושא זיהום נחל שקמה ולהעלות שוב ושוב את צורכי האזור על סדר היום הלאומי.

דווקא ככל שההשפעה גדלה, אנחנו משתדלים להזכיר לעצמנו מהו התפקיד שלנו, ומה הוא איננו. אני אוהב מאוד את המשפט שבו הסתיים נאום כניסתו של הרמטכ"ל לתפקיד: ״בהשקט ובבטחה, לפיכך נצניע לכת ומעשינו ידברו״.

יש בו משהו שאני משתדל לקחת גם לעשייה האזרחית שלנו. קל להתבלבל כשהעשייה מצליחה. אפשר לחשוב שאם הצלחת להשפיע על תקציב, חקיקה או החלטת ממשלה, הכוח נמצא בידיך. אבל הכוח אינו שלנו. הוא שייך לציבור שאנחנו משרתים וגם ההישגים – בדרך כלל אינם של אדם אחד או של ארגון אחד. אנחנו משתדלים לפעול בצנעה, להבין את מקומנו בתוך המערכת ולא להתפתות לשכרון-הכוח, שעלול להגיע עם ההצלחה. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו, כל הזמן: האם אנחנו עדיין משרתים את התושבים? האם אנחנו יודעים לחבר ולא רק להתנגד? והאם אנחנו מצליחים להשפיע, מבלי להתבלבל ולחשוב, שאנחנו המדינה, הרשות המקומית או נבחרי הציבור. התפקיד שלנו הוא אזרחי: להיות קול, לחבר, לשאול שאלות קשות, להמציא נתונים, להציע פתרונות ולוודא, שגם בתוך מערכות גדולות יש מי שמזכיר עבור מי הן קיימות.

אחד הדברים שלמדנו הוא שהשיקום של העוטף לא יכול להסתכם בשאלה, איך מחזירים את מה שהיה כאן ב-6 באוקטובר. המבחן האמיתי הוא האם בעוד עשר או עשרים שנה, ירצו הילדים שלנו לבחור לחיות כאן. אחת לכמה זמן אני מדמיין עוטף, שבו הביטחון אינו תלוי בעוד מיגונית בכל קרן רחוב, אלא במציאות ביטחונית יציבה. עוטף שמחובר למרכז הארץ ברכבות מהירות ותכופות, עם מערכת בריאות מצוינת, בתי ספר שמושכים לכאן משפחות, מקומות עבודה איכותיים ומרכזי חדשנות והיי-טק. מקום שבו חקלאות, תיירות ותעשייה צומחות זו לצד זו, שבו הקהילות שחוו את האסון הקשה ביותר בתולדות המדינה הופכות למוקד של חוסן, מנהיגות וצמיחה. אחד הביטויים המרגשים ביותר לתהליך הזה מתקיים ממש בימים אלה. ב-18 באוקטובר אנחנו מקיימים כאן את ״ועידת העוטף 2026״, אליה מגיעים ראשי רשויות ובכירים מהמפלגות השונות כדי לדבר, לא רק על מה שהיה כאן, אלא – בעיקר – על מה שיהיה כאן ולהציג לציבור אנשי ונשות העוטף את התוכניות ואת המחויבות שלהם לעתיד האזור. לפני שלוש שנים כמעט אף אחד לא ידע מי אנחנו. היום אנחנו יכולים להזמין את מי שמבקשים להנהיג את מדינת ישראל להגיע לעוטף, לשבת מול התושבים ולענות על שאלה פשוטה: ״מה אתם מתחייבים לעשות, כדי שהמקום הזה יהיה בטוח ומשגשג?״

מבחינתי, יש כאן גם חיבור ישיר לפנימייה.

הרבה שנים אחרי שסיימתי את לימודיי בפנימייה הצבאית בחיפה, אני מבין שחלק מהדברים שנשארו איתי אינם קשורים דווקא לצבא. הם קשורים לאחריות ולהבנה, שאם משהו חשוב מספיק, אי אפשר להסתפק בלשאול: "למה מישהו אחר לא מטפל בו"? צריך לקום, לאסוף אנשים ולנסות לשנות את המציאות. ״עתיד לעוטף״ היא, מבחינתי, בדיוק זה: לא תנועה של אדם אחד ולא גוף שיודע טוב מכולם מה נכון לעוטף, אלא ניסיון לבנות כוח אזרחי של אזור שלם, כדי שהעתיד שלנו לא ייקבע בחדרים שבהם אנחנו לא נמצאים.

לכן גם היום, אחרי שלוש שנים של עשייה, המשפט מהימים הראשונים עדיין מלווה אותי: ״לא יחליטו עלינו בלעדינו״.

התנועה שקמה בשביל "היום שאחרי" פירסמה לאחרונה, שלוש שנים אחרי, את הדוח החצי-שנתי שלה. ואני מתרגש מאוד לשלוח לכם אותו.

השקענו בחודש האחרון הרבה מאוד מחשבה ועבודה, כדי שיהיה הכי-מדויק ונכון שאפשר, במיוחד כי זו הפעם הראשונה שאנחנו עושים זאת.

ואני מבקש מכם, חברותיי וחבריי, טובה קטנה לסיום: אם אתם חושבים שיש אנשים שכדאי שייחשפו לדוח, אשמח מאוד שתעבירו אותו הלאה – לקרנות, תורמים, אנשי ממשל, מקבלי החלטות ושותפים נוספים, שחשוב שיכירו לעומק את העשייה ואת האתגרים של העוטף.

לא יחליטו עלינו בלעדינו!

https://bit.ly/4AXPoYk

פלוגת "צור" מתאמנת

כתב לנו עמי אבן, סיו"ר עמותת הבוגרים והידידים.

אתמול ביליתי כמה שעות עם חניכי הפנימייה המתאמנים: עם הפלוגה הצעירה באימון שדאות באזור עמיקם ובקפ״ק של הפלוגה הבוגרת, לקראת תרגיל פלוגתי, שהתקיים עם שחר באליקים, עליו פיקדה שוחרת כמ״פית.
אחלה חבר׳ה!

דבר איוב כיוף – מח"ט "גולני" (מחזור מ"ט, חיפה 2003)

"אופנים של מזל" – פנימיון מוביל מיזם חברתי –אסף הינוך (מחזור מ', חיפה 1994)

את מיזם "אופניים של מזל" הקמתי לפני כחמש שנים בראשון לציון.
במיזם, אנו אוספים אופניים משומשים מהקהילה, מחדרי-אופניים, ממקלטים ומאנשים פרטיים. האזרחים שמחים מאוד שמפנים להם את הזוגות הישנים וגם תורמים בכך למי שנזקק. אנחנו מחדשים את האופניים ומוסרים אותם בעיקר למשפחות נזקקות, דרך מועדוניות וגני ילדים של העירייה. כמו כן מוסרים לאימהות ולילדיהן במקלטי-נשים ולעיתים גם לחיילים. בתקופת המלחמה, מסרנו 650 זוגות אופניים לילדים שפונו מעוטף עזה ומגבול הצפון. לאחרונה סיפקנו אופניים לילדי נשות-מילואים ועוד…
כל הפעילות נעשית בהתנדבות מלאה וב"כיף". עיריית ראשון לציון סייעה בתשתית לפעילות והעמידה גן ילדים נטוש וכן תקציב ראשוני לציוד. את האופניים אנו אוספים עם רכבים פרטיים ואנשים גם מביאים אלינו. היום אנחנו מתמקדים בראשל"צ, אך לשמחתי אנו גם עוזרים למשפחות מכל הארץ.
והנה כמה משפטים על עידוד-רכיבה באופניים "ירוקים", לכל שכבות האוכלוסיה:

1. קיימות: צמצום הצורך ברכישת אופניים כל שנה-שנתיים לילדים; עידוד שימוש-חוזר באופניים קיימות.
2. בעבר רצינו לשלב לימוד-רכיבה, אבל אסור היה לנו… מטעמים שונים.
3. אנחנו מאמינים שילדים וילדות שרוכבים על אופניים – חיים טוב יותר.
4. אנחנו מאוד נהנים מהעשייה ומקווים שעוד אנשים יצטרפו למסע .

הפעילות מתקיימת אחת לשבוע בשעות אחר-הצהריים, עם שישה מתנדבים, אבל לא מתחייבים להגיע בכל שבוע… כך מגיעים על בסיס זמן פנוי וזמן איכות. אשמח מאוד לראות שעוד נקודות כאלו ייפתחו בישראל, במיוחד שלדעתי המיזם קל להקמה ותורם לסביבה בצורה מיטבית.

לכתבה מעניינת בערוץ 11 על הפרויקט –

https://www.facebook.com/share/v/1En7EHDC4r

ספר חדש – מאת תא"ל (מיל') יעקב זיגדון (מחזור ה', תל-אביב 1973)

על גב הספר כתוב:

"עוצמת האש" מאת יעקב זיגדון מתעד את חיל התותחנים ומאמץ-האש לתמרון במלחמת "חרבות ברזל".

בבוקר ה-7 באוקטובר 2023 ניצב מערך האש של צה"ל בפני מבחן שלא היה כדוגמתו. בתוך הכאוס, מול מתקפת-הפתע הרצחנית, נדרשו מפקדים ולוחמים לקבל החלטות גורליות בתוך שניות, להפעיל אש בתנאים חסרי תקדים ולהשפיע על מהלך הקרבות כבר מן הרגעים הראשונים.

ספרו של יעקב זיגדון חושף את סיפורם של חיל התותחנים ומערך-האש, החל בקרבות הקשים במלחמת "חרבות ברזל", עבור בלחימה בלבנון ובזירות נוספות ועד לתהליכים העמוקים של בניין הכוח והתפיסה המבצעית, שעיצבו את המערך במשך שנים. זהו תיעוד מקיף, המבוסס על עדויות, תחקירים ומקורות רבים, שמציג את האנשים, ההחלטות והמערכות שעמדו מאחורי הפעלת האש של צה"ל במלחמת ה-7 באוקטובר.

זהו סיפורה של עוצמת-האש ומעל לכול – זהו סיפורה של עוצמת-האדם שמאחוריה.

עוצמת האש הוא ספר חובה לאנשי מערך-האש, ללוחמי חיל התותחנים בעבר ובהווה ולכל מי שעוסק בלחימה, בין במישרין ובין בעקיפין, ומבקש להבין את מקומה של האש בהכרעה בשדה הקרב המודרני.

תא"ל (במיל') יעקב זיגדון שירת במשך עשרות שנים בחיל התותחנים, מילא שורת תפקידי פיקוד בכירים במערך-האש של צה"ל ובהמשך שימש גם רמ"ט פיקוד המרכז בזמן האינתיפאדה השנייה ומפקד המכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה. ספר זה נשען על עשרות שנות ניסיון מבצעי ופיקודי, לצד עיסוק רב־שנים בתורת הלחימה, בהפעלת האש ובבניין הכוח. "עוצמת האש", שנכתב בסיוע "יד התותחנים – העמותה להנצחה ומורשת התותחנים בישראל", הוא ספרו השלישי. קדמו לו "תותחנים בשל"ג" ו"עיונים בתורת בניין הכוח הצבאי".

דביר צוברי (מחזור נ"ט, חיפה 2013) ניצח בחצי-מרתון בבודפסט

צוברי סיפר בסיום ל"שוונג":

"הייתה חוויה אחת גדולה! השנה יצאנו לבודפשט במשלחת שמנתה 15 מתאמנים ומתאמנות, חלקם הגיעו לבצע את המרתון הראשון בחייהם. בחרתי להוציא משלחת דווקא לבודפשט, בין היתר, כי חשוב לי שתהיה למתאמנים חוויה ועניין בעיר, מעבר למרוץ עצמו. בודפשט מדהימה, יש מבנים נהדרים, בתי קפה, אוכל טוב וכמובן קיורטוש טעים. בנוסף, המסלול ברובו שטוח ומתאים למי שרוצה לרוץ מרתון ראשון. יש מספר עליות קלות על גשרים ובאי מרגרט, אבל בסך הכול אין הרבה עלייה מצטברת".

"המשתנה המרכזי והמשפיע היה הרוח. לרוץ על הדנובה בשטח פתוח ביום ללא רוח זה חלום, אבל הפעם נפלנו על רוחות פנים שהשפיעו מאוד על הרצים ובזבזו להם המון אנרגיה בחצי הראשון, מה שהוביל להתכווצויות ולעייפות בחצי השני. אני שמח וגאה שכל המתאמנים שלי סיימו בהצלחה. עשינו הכנה פיזית ומנטלית מצוינת, ובעיקר דאגנו לזכור למה הגענו. כל אחד החזיק בשליחות האישית שלו כנציג ישראלי על מסלול בינלאומי. שניים מהרצים אף רצו עם גופיות ועליהן דגל ישראל וחצו את הקו כשהם מניפים את הדגל ודגלים לזכר חבריהם שנפלו במלחמה. אלה חבר'ה צעירים בני 30-29 שאחרי שנה קשה, מילואים, קבע ואובדן חברים, בחרו לקום, לנצח ולהנציח".

פרלמנט "מזוז" כובש את הגולן

פורום "בני-מזוז" נוסד על ידי בוגרנו היקר אהרון גליל (מחזור י', חיפה 1964) והוא מונה כחמישים בוגרים, מפנימיות חיפה ות"א. הפורום מתכנס מדי שבועיים בקפה "אסף ארטיזנל" ברמת השרון, שומע הרצאת-אורח בצד סקירת מודיעין, מפי "קצין המודיעין" של הפורום, תא"ל (מיל') שלום הררי (מחזור י', חיפה 1964). למי שתוהה על מקור השם: פעם, מזמן… עבדו במטבח הפנימייה בחיפה שלושה טבחים, לבשל לנו ולהאכילנו: מוניו, פרידמן ועוזרם המסור מזוז. כולנו היינו "תורנים" במטבח וזוכרים עד היום (ולא בגעגוע…)את סירי-הענק, הצלחות והסכו"ם, שהיה עלינו לנקות בכל תורנות כזאת. על תרומתו לחינוכנו (במיוחד בנושא שטיפת כלים בבית…) זכה מזוז בחיי-נצח!

הפורום יצא לסיור ברמת הגולן והנה הוא, במלוא תפארתו, בתמונה קבוצתית:

הקבוצה ביקרה במצפור ינון, הקרוי על שם נכדו של בוגרנו, תא"ל (מיל') יום טוב תמיר (מחזור ח', חיפה 1964) ובהמשך שמעה סקירה על הלחימה ברמה"ג במלחמת יוה"כ מפי חיים דנון (מחזור י', חיפה 1964) במצפה-שיפון, שחיים נמנה על מקימיו. הנה , לזכרו של ינון ז"ל –

פלוגת "אלון" (2016) פותחת את קפסולת הזמן

כותב לנו אלדד (פלוגת "אלון", חיפה 2016),

משתף שאתמול קיימנו פגישת עשור לסיום הפנימייה. פתחנו גם "קפסולת זמן" שהטמנו ערב טקס הסיום עם מכתבים-אישיים, שכל אחד כתב לעצמו, כולל גם את המכתב של רועי צ'אפל ז״ל, בן המחזור שלנו. לאחר מכן מסרנו את המכתב שכתב למשפחה. הטמנו במצפור של רועי (בזכרון יעקב) גם קפסולה חדשה, עם מכתבים אישיים לעת מפגש העשור השני.

בכתבה שהתפרסמה ב"גלי חיפה" הופיעו פרטים נוספים ומפתיעים. את הכתבה פרסמה שרה מי-מרום.

בבוקר ה-7 באוקטובר רס"ן רועי צ'אפל ז"ל הוביל קרב הירואי שבמהלכו הציל חיים רבים, עד שנורה ע"י צלף ונהרג. לפני כשבוע קיבלה משפחתו מעטפה ובה מכתב שכתב צ'פאל כשהיה חניך בפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, ובו ניבא את שארית חייו. אורית אימו: "הוא התייחס לשעה שבה כתב את המכתב: 7:10. תפסתי את הראש והבנתי: זו הדקה שבה רועי נהרג"

לכתבה המלאה : https://1075.fm/item/226610

אורית מסרה את העתק המכתב מקפסולת הזמן לרון כתרי ואנחנו משתפים אותו כאן, באישורה של אורית, האם.

"החמישייה המ"כית"

הם הכירו בפנימייה הצבאית, התגייסו לחמש סיירות – ונפגשו מחדש בביסל"ח

החמישה החלו דרכם באותה פלוגה בפנימייה הצבאית, אבל… כש-נ' הלך לנח"ל, ד' ל"גבעתי", ע' ל"גולני", ד' לצנחנים וב' ל"חרוב", לא חשבו שדרכיהם יצטלבו שוב במהרה, על מדים. בשבוע שעבר סיימו ביחד את קורס המ"כים של הסיירות בביסל"ח. שמענו מהם על הדרך שעברו, האיחוד עם חבריהם, ומה לקחו מהפנימייה לקורס המפקדים.

מבין העשרות שסיימו בשבוע שעבר את קורס המ"כים של סיירות נוב' 25 בביסל"ח, ישנם חמישה, שלא רק החלו את דרכם המשותפת יחד, אלא גם מייצגים בכבוד חמש סיירות. 

"הכרנו בפנימייה הצבאית לפיקוד בחיפה, שם חיינו יחדיו שלוש שנים באותה הפלוגה ובאופן טבעי הפכנו למשפחה", מספר סמל נ' מסיירת הנח"ל: "לפני הגיוס אהבנו להתאמן, לטייל ולצאת בימי שישי. הזיכרונות הכי חזקים של החבורה תמיד יקחו אותי חזרה לתרגילים ב'לילות לבנים' שבהם צחקנו המון, גם בלי שעות שינה".

ולמרות שכל אחד מהם התגייס לסיירת אחרת ויצא בסופ"שים שונים, שמרה החמישייה על החיבור דרך קבוצת הוואטסאפ של המחזור: "שלחנו תמונות מההכשרה וחלקנו חוויות ובכל הזדמנות שיצאנו הביתה עשינו מאמץ להיפגש. חוץ מ-ד', שהיה איתי בחדר לאורך ההכשרה, לא יצא לנו להיפגש במסגרת הצבא, עד היום", משחזר סמל ב' מסיירת "חרוב".

לכתבה המלאה –

https://www.idf.il/353397?fbclid=IwY2xjawVCn8JleHRuA2FlbQIxMQBwZG9mA3NydGMGYXBwX2lkDzQwOTk2MjYyMzA4NTYwOQABHnKNcHLanxNAmFv-pG4iS1g25VGPW_-jm4t5EI41mnbcFKvKJAnFaq4uPeaa_aem_v1ZriItAnmeewkLzCEOIIA

הכנסת ספר תורה לזכר סרן יוסי עובד ז"ל

דברים שנשא בוגרנו אריה ציליק (מחזור כ"ג, חיפה 1977), חברו למחזור של יוסי:

"משפחת עובד היקרה,שוחרי הפנימייה וידידיה , חבריי למחזור-היובל, אורחים נכבדים. אני עומד כאן היום בהתרגשות גדולה, בשם חבריי למחזור, במעמד הכנסת ספר תורה לבית הכנסת בפנימייה, לזכרו של חברנו, סרן יוסי עובד ז״ל. יוסי, בן שכונת התקווה, נפל בקרב הירואי ב"מבצע מוביל" …. יוסי הוא הרבה יותר משם ומסיפור נפילתו. הוא חבר, דמות שנשארה איתנו ומי שהותיר בנו חותם.

אני רוצה לשתף אתכם בזיכרון אישי. היינו נערים צעירים בפנימייה ויצאנו למסע-ההשבעה לנשק, במעין חרוד. יוסי היה בעל אופי חזק ונחוש. הוא למד במגמה המזרחנית בבית הספר הריאלי והייתה בו תכונה שבלטה בעיניי: כשהוא סימן לעצמו מטרה, הוא ידע להתמיד ולחתור להשגתה. אני זוכר את עצמי נצמד אליו באותו מסע. אולי כבר אז הבנתי, גם אם לא ידעתי לנסח זאת במילים, שיש מה ללמוד ממנו. במבט לאחור, אני יודע שיוסי העניק לי שיעור שנשאר איתי לאורך החיים: לסמן מטרה, להאמין בדרך ולא לוותר עד שמנסים להגשים אותה… השתתפתי במבצע "מוביל", שבו נפל יוסי. יש דברים שאי אפשר להשאיר מאחור בשדה הקרב. החברים שאיבדנו ממשיכים ללכת איתנו, בזיכרונות, בערכים ובדרך שבה אנחנו בוחרים לחיות… והנה היום, עשרות שנים לאחר מכן, אנחנו מתכנסים כאן, בפנימייה שבה צמחנו, כדי להכניס לבית הכנסת ספר תורה לזכרו. ספר התורה עשה את דרכו משכונת התקווה אל הפנימייה הצבאית. בעיניי, זהו חיבור מרגש בין הבית ממנו יוסי יצא לבין הבית בו גדלנו יחד ובין זיכרו של חבר יקר לבין הדורות הבאים. אנחנו, מחזור היובל, זכינו, בחלוף שנים רבות מאז הימים בהם היינו נערים בני 15, הקמנו משפחות וכל אחד מאיתנו הלך בדרכו. אבל הרעות שנרקמה כאן והחברים שאיבדנו נשארו חלק בלתי נפרד מאיתנו. למשפחת עובד היקרה, בשם חבריי למחזור: אנחנו זוכרים את יוסי. אנחנו נושאים אותו איתנו והיום אנחנו מעבירים את זכרו ומורשתו הלאה. יוסי, חבר יקר, לימדת אותי לסמן מטרה ולא לוותר. היום, במעמד הזה, אנחנו מסמנים לעצמנו מטרה נוספת: להמשיך לזכור, להמשיך לספר ולהבטיח ששמך וסיפור חייך יישארו חלק מהמורשת שלנו. יהי זכרו של סרן יוסי עובד ברוך. תודה רבה".

"בהשקט ובבטחה" – נתראה בעלון הבא

המערכת